הפועל תל אביב עלתה למשחק הערב עם לא מעט אופטימיות: בשבוע שעבר, היא הצליחה להשיג ניצחון חשוב מול עירוני קריית שמונה, חזרה הביתה ואפילו קיבלה את הישאם לאיוס, שחזר לסגל לאחר היעדרות ממושכת. ובמחצית הראשונה זה אכן נראה טוב: האדומים גם עלו ליתרון וגם נראו לא רע, אבל ככל שהמשחק התקדם - האדומים הלכו ונחלשו, בדרך לעוד הפסד כואב שמשאיר אותם בחלק התחתון של הטבלה.
הרגע המכריע של המשחק - כמו סימל את העונה הזו של הפועל ת"א: קריסה מוחלטת של שני שחקנים שהיו אמורים להיות מעוז הגנתי - אדי גוטליב ואור ישראלוב - בדרך לביצוע קליל מצידו של זקאריה מוגיס. אם היה איזשהו ערך שהוביל את הפועל תל אביב בשנותיה היפות - היה היכולת להחזיק מעמד. להיות קשת עורף. להילחם ולהצליח. היום? היא היתה שברירית מדי - ובסופו של דבר, גם איבדה את המשחק.
וראוי לתת קרדיט גם למאמן שלה: רן בן שמעון, בניגוד לאינסטינקטים של לא מעט מאמנים, זיהה הזדמנות לנצח - והלך עליה בכל הכוח, עם לא מעט חילופים התקפיים במחצית השנייה. הוא יכול היה להסתפק בנקודה, אבל חיפש את הניצחון - ובסופו של דבר גם השיג אותו. לאשדוד יש צמד משחקים לא קל עד סוף העונה - מול בני סכנין ומכבי נתניה, והיא תצטרך לקוות שגם התוצאות האחרות תסתדרנה, אבל כדורגל של פלייאוף עליון - לפחות בשבועות האחרונים - היא בהחלט מספקת.
לפעמים, כל מה שאנחנו רוצים ממשחק כדורגל הוא רגע אחד של חסד - ורגע כזה קיבלנו בדקה ה-86. השער שכבש זקאריה מוגיס היה רגע נדיר של וירטואוזיות, בתוך משחק שרובו היה אפור - אבל גם הראה כמה כדורגל יכול להיות נשגב. אפשר להסתכל על ההגנה של המארחת, אפשר להסתכל על היכולת של האורחת, אבל שער כמו שראינו הערב - נזכור עוד הרבה זמן.
