כנראה שרק בסרטים יש סוף טוב. התרגלנו לכך שבמציאות, כמעט כל פרידה היא קשה, רצופת אכזבות ורגשות רעים. ובכל זאת: זה לא היה צריך להיגמר ככה. הרומן של אלונה ברקת עם הפועל באר שבע היה צריך להיגמר במשחק פרידה מפואר. באצטדיון טרנר, שהיא אמנם לא הקימה אבל היא בהחלט הפיחה בו רוח חיים, מלא עד אפס מקום ונפרד מ"מלכת המדבר". יום שבו נזכור את הדרך שבו מועדון שנחשב לכזה שעבר זמנו, מין שריד עמום במגרש מתקלף לימים היפים בשנות השבעים, הפך למודרני: עם קהל מגוון וחיובי, קבוצה משוכללת על הדשא, התנהלות מקצועית וכן, גם אצטדיון חדש, שמסמל את התהליך שעבר על המועדון של בירת הנגב.
מילה של הסתייגות חייבת לבוא כאן: אוהדי הכדורגל (והספורט) בישראל בהחלט רגילים למצב שבו בעלים מאיים בעזיבה, אפילו נוקט בצעדים מעשיים, ובסוף חוזר בו: מיקי דורסמן היה אמור לעזוב את הפועל חולון כדורסל אחרי החזיז במלחה; גאידמק איים בעזיבה איזה עשרים פעם, ואפילו אלונה ברקת בעצמה - כזכור - היתה אמורה לעזוב בתחילת העשור הקודם, אחרי ההתפרעות של אוהדי באר שבע; וההחלטה להישאר, סובבה סוויץ' גם אצל הקהל האדום והחזירה למסלול מועדון שלם. כך שעוד לא נסתם הגולל, בטח במציאות הישראלית המשוגעת כמו שלנו - לא רק בספורט, בהכל. ובכל זאת, אם אפשר לשים כותרת לעזיבתה של ברקת, הרי שמעל הכל, יש כאן החמצה.
בעלי קבוצות באים והולכים. זה לא דבר חדש, וקורה גם במדינות הרבה יותר גדולות מישראל. אך עם זאת, שאלת המבחן היא: מה הבעלים ישאיר אחריו? איזה מועדון הוא יותיר לבא בתור ברשימה; וכאן נבדלים ה"שחרים" וה"גולדהארים" מה"טביבים". ברור שביום שבו אחד משני הבעלים הראשונים שהוזכרו, יעזוב את מכבי חיפה או מכבי תל אביב, הוא ישאיר לבא אחריו מועדון מסודר, חזק, שלם שגדול מסכום חלקיו שאמנם ידרוש השקעה כלכלית, אבל לא בניית תשתית מחודשת. לשתי הקבוצות יש מחלקת נוער יציבה, בסיס אוהדים ענק ומחובר, מגרש אימונים מופק היטב - יש בסיס שעליו אפשר לבנות משהו חדש. את מורשת טביב אנחנו מכירים: השארת עיי חורבות, שנדרשת עבודה חסרת תקדים כדי לשקם.
ואצל ברקת, קשה להשתחרר מהרושם שהעזיבה נעשתה בצורה נמהרת מדי. בלי שהוכנה הקרקע באופן אמיתי לשינוי כל כך גדול. והרי היינו כבר בסרט הזה, עם העזיבה החפוזה לטובת המערכת הפוליטית, וההצטרפות לנפתלי בנט ואיילת שקד לפני סיבוב הבחירות באפריל. לצערה של אלונה, לשמחתם של אוהדי באר שבע - או להפך - המיזם הפוליטי קצר הימים נגמר בהתרסקות, וברקת חזרה לכדורגל. היא אמנם שבה לקבל החלטות, אבל מהרגע שהמשחה יצאה מהשפופרת של חוסר האמון, קשה היה להחזיר אותה בחזרה. מאז אותו רגע שבו לקחה מפעל חיים אמיתי, בו השקיעה את נשמתה, וזרקה אותו לטובת הצעה פוליטית מפוקפקת למדי; הסתובבה התחושה, אצל כולם, שהיא רק מחפשת את התירוץ ללכת. שהכדורגל מיצה את עצמו.
וזה בסדר. אפילו אנושי. להיות בעלים של קבוצת כדורגל ישראלית זה, כידוע, לא תענוג גדול. אבל מהלך של החלפת בעלות לא יכול לקרות בשנייה וחצי. גם לא בשלוש: זה תהליך מושכל, שצריך לעבור דרך מסוימת, מציאת אלטרנטיבה ניהולית כלשהי ליום שאחרי, ורק אז ההליכה והכבוד (שהיא בהחלט ראויה לו) מהקהל המקומי. במקום זה, היתה כאן סוג של הימלטות: השארת הקבוצה בידי מפרק, והצבת משוואה ברורה בפני השחקנים - "ויתרתם על מתווה הקיצוצים היחסית נדיב שלי, והפסדתם הכל".
אין פה צודקים או טועים. גם השחקנים, שספגו לא מעט אש, בסופו של דבר נאבקים על הפרנסה שלהם במציאות מטורפת לחלוטין, שהיכתה את כולם (לא רק את הבעלים) בתדהמה. מעט יותר הבנה משני הצדדים היתה חוסכת משבר מאוד גדול שמתרגש על המועדון כולו. 14 שנים של אלונה ברקת בהפועל באר שבע לא יכולים היו להיגמר במשחק גביע, בלי אוהדים, מחוץ למגרש הביתי. ואחרי הדם הרע שנשפך מכל הצדדים, ספק אם נזכה לפרידה האמיתית והמכובדת, גם כשהכדורגל יחזור מפגרת הקורונה הכפויה.
"כל זאת היה אתמול,
ונדמה שחלפה לה שנה,
מרגעי חלום גדול,
נשארה רק מנגינה"
