כדורגל הוא, תמיד, מראה של החברה. וכמו המדינה הישראלית, כך גם הכדורגל, נמצא ביחסים מאוד משונים עם אירופה. בתחילת שנות התשעים הציב הגורל את ישראל, שרחוקה מלהיות חלק אינטגרלי מהיבשת, בתוך אופ"א (איתה כבר היתה שותפה בתחומים אחרים, ראה האירוויזיון שבו השתתפה עוד בשנות השבעים) - ומאז, החל הניסיון הבלתי פוסק של נציגות ישראל להגיע כמה שיותר רחוק ביבשת שמובילה את הכדורגל העולמי. הפעם ב"טופ 5", ננסה לבחון את הנסיונות הללו - חמש פעמים בהם קבוצה ישראלית פגשה אחות אירופית, ויכלה לה.
לפני שנתחיל, כמה קריטריונים: ראשית, אנחנו נבחן את גודל היריבה; שנית, מגיעה גם טיב התוצאה (כמובן שניצחון חשוב, אבל גם תיקו מול יריבה גדולה מאוד יכול להוות משקל גדול יותר). ושלישית, קיים גם המעמד: ככל שהשלב מתקדם יותר, כך גם הוא ידורג גבוה יותר. החמישייה מבוססת על טעם אישי (בהתייעצות), תוך הבנה שלכל אוהד כדורגל ישראלי ממוצע יש חמישייה משלו. זו החמישייה שלי. עם המשימה הלא פשוטה הזאת, נצא לדרך!
מקום 5: מכבי ת"א - אייאקס אמסטרדם 1:2 (3/11/2004, שלב הבתים של ליגת האלופות, מחזור 4)
הקריירה של ברוך דגו תמיד היתה לא מוערכת דיה. הילד המוכשר שהגיע מאשדוד פילס את דרכו לצמרת, תמיד, בדרך לא פשוטה. כשהגיע למכבי תל אביב הוא עמד בצילו של אבי נמני (יש הטוענים כי מס' 8, עצמו, הראה לו את הדרך החוצה), ולמרות שבדרך היה השחקן המרכזי בעונה שהסתיימה באליפות, לא זכה לכבוד האמיתי שמגיע לו. אבל בלילה אחד, בנובמבר 2004, הוא היה המלך.
זה קרה באצטדיון רמת גן, כשאייאקס הגיעה למפגש עם מכבי הצעירה של ניר קלינגר. שמונה דקות של שיכרון חושים, ומס' 10 של מכבי הבקיע צמד בלתי נשכח. הצהובים, שחזרו מאמסטרדם שבועיים קודם עם תבוסה של 3:0 ומה שנראה כמו קמפיין אבוד, קיבלו רגע אחד מתוק, ודגו זכה לתהילת עולם. למה רק חמש? כי בסופו של דבר, זה היה פרס ניחומים בלבד. ניצחון בודד בקמפיין של שישה משחקים, הוא עדיין שווה ערך פחות מהבאים ברשימה.
צפו בתקציר
מקום 4: אינטר - הפועל באר שבע 2:0 (15/09/2016, שלב הבתים של הליגה האירופית, מחזור 1)
כשאלונה ברקת קנתה את הפועל באר שבע, אי שם ב-2007, היא היתה עמוק בצרות. קבוצת אמצע טבלה בליגה הלאומית, שהיה נדמה שעברה מאחוריה. כמעט עשור אחרי, היא הגיעה לפסגה: דוהרת על הדשא של הסאן סירו הגדול במילאנו, כשהאוהדים נרגשים רואים את מיגל ויטור ומאור בוזגלו בשער גדול מעניקים לה פתיחה חלומית לקמפיין האירופי. אחד המועדונים הגדולים באירופה, אלוף אירופה לשעבר, נרמס ע"י השחקנים של ברק בכר; משחק שעד היום זוכרים במילאנו. למה רק ארבע? עוד משחק בשלב בתים, שלא הביא למשהו ברמה ההישגית.
מקום 3: מכבי חיפה - מנצ'סטר יונייטד 0:3 (29/10/2002, שלב הבתים של ליגת האלופות, מחזור 5)
לפני המשחק, כשכתבת ערוץ הספורט דאז לילך סונין שאלה את סר אלכס פרגוסון על מכבי חיפה, הוא ענה תשובות שמתאימות להפועל תל אביב. אחרי המשחק, הוא ידע בדיוק מי זו מכבי חיפה. באחד מהערבים הגדולים בתולדות הספורט הישראלי, הירוקים של יצחק שום ניצלו את ההרכב החסר של השדים האדומים כדי לפרק את מי שתזכה בתום העונה בפרמייר ליג.
יניב קטן, שכבש את השער ההיסטורי במנצ'סטר, הרהיב גם הפעם; ריימונדס ז'אוטאוטס שלח טיל מפלצתי לחיבורים ואיגביני יעקובו הוסיף את הקינוח, בפנדל מדויק לפינה השמאלית. שערי אירופה הזדעזעו בפני אלופת ישראל, בלילה שאף אוהד ירוק לא ישכח. למה רק שלוש? כי בכל זאת היה הרכב משני של יונייטד, בלי הכוכבים הגדולים, וכי מכבי חיפה בסוף לא הצליחה לעבור שלב. אבל זה הכל. נשבע.
מקום 2: פארמה נגד מכבי חיפה 1:0 (2/11/1993, רבע גמר גביע המחזיקות)
ג'יאנפרנקו זולה, תומאס ברולין, פאוסטינו אספרייה. שלושה כדורגלנים שהפכו לאגדה, כל אחת במדינה שלו; ושלושת השחקנים שהרכיבו את החוד של פארמה, בעונת 1993/94. מועדון שכיוון לגדולות בסריה א', פגש בשיאו של חורף 1993 מועדון שאפתני אחר, ממדינה קטנה בהרבה. מכבי חיפה של גיורא שפיגל הגיעה לאניו טארדיני, אחרי שבקרית אליעזר היא הפסידה 1:0 קטן בתוספת הזמן לשער של ברולין.
מהלך אחד נחקק בהיסטוריה: כדור מהאגף הימני הגיע לאלון מזרחי, שבפעולה אופיינית מאין כמוה, השתחרר ושלח שפיץ חד כסכין לפינה השמאלית של לוקה בוצ'י. 0:1 שקבע שוויון בסיכום הכללי, והליכה להארכה ופנדלים. חיפה כבר הרגישה את הסנסציה, את גדול ההישגים של הכדורגל הישראלי באותו זמן (פחות מחודשיים אחרי שראובן עטר, שפתח בהרכב, הדהים את הפארק דה פראנס).
אלא שאותו עטר, כמו גם אלון חרזי ואפילו מזרחי עצמו החמיצו מהנקודה הלבנה. פארמה ניצחה 1:3, והמשיכה את הדרך שהסתיימה רק בהפסד לארסנל בגמר בקופנהאגן. הירוקים של יעקב שחר, תשע שנים לפני שידהימו את אירופה בליגת האלופות, מסמנים כמה כוח יש להם כשזה מגיע לאירופה. אז למה רק מקום שני? הפסד בפנדלים. זה הכל.
ובמקום הראשון: לוקומוטיב מוסקבה נגד הפועל תל אביב 1:0 (4/12/2001, הסיבוב השלישי של גביע אופ"א)
בחירה מעוררת מחלוקת, אני יודע. אני מחכה כבר לתגובות הזועמות. ובכל זאת: דצמבר 2001 היתה תקופה מאתגרת במיוחד להיות בה ישראלי. הפיגועים הציפו את הרחובות, והבשורות הרעות הגיחו מכל מבזק. ובתוך כל זה, היתה שם הפועל תל אביב של דרור קשטן. חבורת שחקנים לא מאוד נוצצת, שהתחברה למסע אירופי קסום, שזה היה כנראה השיא שלו: לילה קפוא בחורף רוסי, הרבה מתחת לאפס, בתנאי מגרש קשים. האדומים חצבו את הניצחון הזה בסלע, וברגע אחד קסום: כדור ארוך נהדר של סלים טועמה, שמצא את מילאן אוסטרץ שגלגל כדור לפינה של רוסלן ניגמטולין הגדול.
הפועל תל אביב העפילה לשמינית גמר גביע אופ"א, הישג שהכדורגל הישראלי לא ידע עד אז ומאז. בהמשך, גם פארמה תיפול שדודה לרגליים של אוסטרץ ופישונט, ורק מילאן הגדולה עצרה את השחקנים של קשטן. למה מקום ראשון? כי זה היה משחק על כל הקופה, שבו הקבוצה הישראלית הגיעה למשחק חוץ קשה, מול קבוצה שהחלה את הדרך בליגת האלופות. תנאי המגרש, מזג האוויר, האווירה סביב המשחק - הכל התחבר למשחק עילאי. הכי גדול שיש.
