גם אם הרגש אומר אחרת, העונה חייבת להסתיים במועד (צילום: אלן שיבר)
גם אם הרגש אומר אחרת, העונה חייבת להסתיים במועד (צילום: אלן שיבר) | צילום: ספורט 5
שחקני ב
שחקני ב"ש חוגגים אחרי הניצחון על חיפה. אקורד אחרון? (צילום: אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

כל אינסטינקט בריא בנפשו של אוהד כדורגל אמור לאותת אחרת. הרי כולנו גדלנו, צמחנו, והאמנו (בצדק) ש"אין כדורגל בלי קהל", וכל משחק כדורגל נטול אוהדים (בין אם מסיבות של עונש רדיוס או מסיבות בריאותיות, סביב נגיף הקורונה) גורם חמיצות בלב. הקהל היה ונשאר חלק אינטגרלי מהמשחק היפה, חלק חשוב ממה שעושה אותו יפה. ואחרי כל מה שאמרתי, ולמרות שהיא מנוגדת לאינסטינקטים או למורשת של הענף, ההחלטה של מנהלת ליגת העל לסיים את העונה במועד, גם במחיר שהיא תסתיים ללא קהל ביציעים, היתה ההחלטה הנכונה.

שלא תטעו. בפרפראזה על הקלאסיקה של "הכבש השישה עשר", זה ממש לא נעים לראות מגרש סגור. אווירת משחק האימון הבלתי נמנעת משתלטת על כל אירוע ספורטיבי, החסר בהתלהבות ובאמוציות שקהל יכול לעורר בהחלט מותיר חלל. אבל בבחירה שבין עצירת העונה (גם אם זמנית), לבין המשך העונה ללא קהל, האופציה המתחייבת היא האופציה השנייה, וזו מכמה טעמים עיקריים.

ראשית, עצירת העונה היא צעד בלתי הפיך. כן, הם תמיד יוכלו להגיד שהם עוצרים את הכדורגל לחודש. אבל המשימה של עצירת נגיף הקורונה היא מורכבת ומסובכת, ועלולה לקחת יותר זמן. ומה אז? האם אפשר יהיה לחזור מהחלטה כזו? אני בספק. הדרך מאוד קצרה בין עצירה זמנית לבין עצירה מלאה, ולצערי נדמה לי שאנשים לא מבינים מספיק את המשמעות של עונה שלא הגיעה לסיומה.

מאבק האליפות צריך להיות מוכרע על הדשא (צילום: דני מרון)
מאבק האליפות צריך להיות מוכרע על הדשא (צילום: דני מרון) | צילום: ספורט 5

עזבו רגע פרקטיקה. נתחיל בפילוסופיה: מכבי תל אביב עומדת נכון לשלב הזה במקום הראשון, עם פער של שש נקודות על פני מכבי חיפה. תיאורטית? מכבי חיפה יכולה לנצח בשני המשחקים ולהשוות את מספר הנקודות, בלי קשר ליתר המשחקים במהלך העונה. הפסקת העונה, שפירושה המעשי הוא מתן האליפות למכבי תל אביב טרם זמן, יכולה להתפרש כחוסר צדק ספורטיבי. ולקוראים אוהדי מכבי תל אביב: דמיינו את המצב ההפוך. אתם מתקרבים לאליפות, היא עדיין לגמרי בהישג יד, ומישהו על השולחן הירוק מחליט שהסיפור נגמר. עוול. איך שלא הופכים את זה.

ועכשיו נרד אל הפרקטיקה: לעצירת העונה יש משמעויות כלכליות אדירות. הן מבחינת זכויות שידור, הן מבחינת אובדן הכנסות. תארו לעצמכם שאחרי ההחלטה הקרדינלית על סיום העונה טרם זמן, נמצא פיתרון בריאותי. האם יהיה אפשר לחדש עונה שהופסקה? מישהו יוכל להחזיר את הזרים ששוחררו אל ביתם? להמשיך עונה שנגדעה באיבה? ועוד לא דיברנו על עשרות אלפי בעלי מנויים. עצירת עונת משחקים צריכה להיעשות כנשק יום הדין, מוצא אחרון בהחלט. יכול להיות שעוד נגיע לשם; כרגע - כל עוד הכדורגל יכול להימשך, הוא צריך להימשך.

ואחרי ככלות הכל, מגיע גם הטיעון הסנטימנטלי: לספורט יש ערך בחיים שלנו. ערך בפני עצמו. הוא עוזר לנו להתרומם כשאנחנו חווים רגעים של שבר, כבודדים או כאומות; הוא מאחד אותנו כמו ששום דבר אחר בעולם לא יכול לאחד. ללא מעט אנשים, הנוכחות של הספורט (גם אם לא דרך המגרש) היא דבר חיוני, שיכול לסייע בהתמודדות עם הקשיים של העולם שבחוץ. יש לא מעט אנשים בתקופה הזאת, שנמצאים במצב רפואי קשה; רבים עוד יותר שחרדים או מפחדים. השעתיים הקדושות האלה, של המשחק ומה שבא אחריו - שבהן כולנו יכולים לזנוח את הכל, ולהתמקד בכדור, ברשת ובדשא - הן דבר שצריך להישמר, גם בתקופה שבה אי אפשר יהיה לקיים אותו בצורה ההמונית הרגילה.

לכל מאמר שמתייחס לתופעת הקורונה יש תאריך תפוגה קצר ביותר. סביר להניח שתאריך התפוגה של טקסט כזה כבר עבר. אנחנו בעיצומו של משבר עולמי, גדול יותר מהספורט, שבכל יום מקבל תפניות חדשות והתפתחויות. בסופו של דבר, האפשרות בהחלט קיימת שמשרד הבריאות - וכתוצאה מכך גם המנהלת - תחליט שאי אפשר יהיה לשחק יותר כדורגל בישראל. כל בר דעת צריך לקחת את האפשרות הזו בחשבון. אבל תנו לנו להגיע אליה בטבעיות, מתוך הכרח ולא מתוך רצון. תנו לנו להיאחז בכדורגל עד כמה שאפשר. כולנו צריכים את הוודאות הזאת, בעולם שבו חוסר הוודאות הולכת ומשתלטת על סדר היום.