המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב היה אחד החלשים שראינו העונה. מדובר בשני מועדונים גדולים שפשוט לא מזכירים את העבר הנפלא והמפואר שלהם. 26 שחקנים היו על כר הדשא בטדי ורק בודדים הצדיקו את החולצה שלבשו. אלה שבלטו - עשו זאת רק בדקות מועטות. פעם משחק בין בית"ר והפועל היה בקצב מסחרר רק מנשימות הקהל. אמש, לצערי, עשה רושם שמספר שחקנים לא הבינו איפה הם משחקים. יכול להיות שבית"ר והפועל יהיו בפלייאוף העליון בסופו של דבר אבל זה לא מלמד על רמתן אלא על חולשת הליגה כולה.
השבוע האחרון של בית"ר היה בסימן מנחם קורצקי והשאלה האם ימשיך להיות מאמן הקבוצה. מבחינה מקצועית, אני עדיין לא יכול להחמיא לו במאה אחוז, אבל כן אחמיא לו על הקדנציות ברעננה וברמה"ש – קבוצות שהן גן עדן למאמנים מכיוון שאין שם אוהדים תובעניים. כשמאמן מגיע לבית"ר הוא צריך להחליף את הדיסקט. קורצקי ידע לאן הוא מגיע, ובמיוחד ידע מי הבעלים תחתיו יעבוד. את אלי טביב אנחנו מכירים כ-20 שנה כבר, בשלוש קבוצות שונות, והוא לא השתנה אף פעם. ברגע שקורצקי העביר לו מסר דרך התקשורת אחרי הפסד מביש להפועל אשקלון, היה אפשר להבין שימיו במועדון ספורים.
קורצקי, ולא בפעם הראשונה העונה, הודה בטעויות שאמר והתנצל בפומבי. כעת כל שנותר הוא לחכות לשמוע את אלי טביב ממיאמי, להבין מה הוא אומר על כל הסיפור והאם הוא מקבל את ההתנצלות. בית"ר ירושלים לא הגיעה למצב קטסטרופלי שבגינו המאמן צריך לעזוב. היא בהחלט צריכה שינוי קטן אבל בסך הכל יש שם קבוצה שאפשר להוציא ממנה קצת יותר.
ומהחלק הקדמי, לעמדת השוער. מה אפשר לומר על שוער שלוקח שלושה שערים בטוחים אבל סופג שער שוויון באשמתו הישירה? למזלו של אפולה אדל המשחק הסתיים בתיקו, אבל האדומים צריך לשים לב טוב אם אדל לא פצוע ונמצא במשקל עודף. במשחק מול בית"ר זה נראה ככה, וגם השער בראשל"צ במשחק הגביע באמצע השבוע היה באשמתו.
לסיום, משפט על מכבי נתניה. לעומת מרקו בלבול ומכבי חיפה, קבוצה שגדולה על המאמן בכמה מידות, שבוע אחד בלבד הספיק לרוני לוי להעמיד בנתניה קבוצה מחוייבת, בעלת משמעת טקטית בלתי רגילה, שהובילה לניצחון חוץ חשוב בדוחא על בני סכנין. זה ההבדל בין רוני לוי האוטוריטה לבין מרקו בלבול, שכבר שלושה שבועות צובט את עצמו ולא מאמין שהוא בתפקיד.
