אחת התמונות הנפוצות ביותר בכדורגל הישראלי, היא של שחקן שמנשק את סמל הקבוצה שעל חולצתו. לרוב זה אחרי שהבקיע שער, ולעיתים זה גם מלווה בתנועות ידיים שנועדו להבהיר כמה הוא, השחקן, אוהב את הקבוצה והאוהדים. במקביל, אחת הקלישאות הנפוצות בראיונות של שחקני כדורגל ישראלים, זה כמה הם אוהבים את הקבוצה, כמה הם מרגישים חייבים לאוהדים, וכמה הם מרגישים שזה הבית שלהם, ושלעולם הם לא יעזבו אותו.
אלירן עטר, לא שונה מכל האחרים, וגם הוא הרי הרגיש במכבי תל אביב בבית, ובית כידוע זה כמו אמא, יש רק אחד. בראיון ל-ONE ב-13.2.2013 הסביר שבארץ הוא ישחק רק במכבי תל אביב, ולא בשום קבוצה אחרת. ארבעה חודשים לאחר מכן, ב-13.6.13 חזר על זה בראיון ל-YNET, והסביר שבישראל ילבש רק צהוב.
חלפה שנה וחצי וראו זה פלא, עטר מוכן לשחק בהפועל תל אביב, כמו גם בבאר שבע ואולי גם בבית"ר ירושלים. בקיצור איפה שרק יתנו לו את השכר שהוא רוצה ושהוא יוכל לחזור לשכונה המקומית, כי הרי כל כך קר שם בחוץ, באירופה המושלגת. מבלי להיכנס לכל שאר התחזיות שנתן עטר באותם ראיונות, שרובן ככולן הופרכו במציאות באופן די מביך, כדאי שאוהד הכדורגל המצוי ילמד מזה שיעור חשוב ויבין, שרוב רובם של הכדורגלנים הם כמו פוליטיקאים - יאמרו ויעשו את מה שהם חושבים שהקהל רוצה, ומי שלא מבין שזאת הצגה דינו להתאכזב.
בסוף הרי מדובר רק בדבר אחד, וזה בכמות הכסף שמוכנים לשלם לו. צבע החולצה, לא ממש חשוב, כל זמן שהוא מלווה בירוק של הדולר. בראיון הבא של עטר, לאחר שכבר יחתום בקבוצה אחרת בישראל, תגיע אגב הקלישאה השחוקה על כמה הקריירה של ספורטאי מקצוען קצרה, ולכן הוא חייב לדאוג לעצמו עכשיו.
