אלישע לוי (צילום: עמית מצפה, מערכת ONE)
היית יכול להגיע רחוק יותר, אלישע | צילום: עמית מצפה, מערכת ONE

מכבי חיפה ספגה ביקורות רבות על רמת הכדורגל שהספיקה לה לאליפות. אמש היה ניתן לראות את תמצית הבעיה, בעיקר במחצית השנייה: הירוקים של אלישע לוי פתחו טוב את המשחק וכהרגלם לא הצליחו לתרגם את השליטה לשער או ליותר ממצב – שניים. במשחקים בהם זה לא עלה להם בשער חובה מן העבר השני (מישהו אמר הכח?), זה בדרך כלל הסתיים בניצחון לא משכנע. במשחקים בהם ספגו ראשונים זה הספיק לתיקו ומטה.

בבית"ר ירושלים הסיפור הוא שונה. הקבוצה הכי יקרה, ולדעת רבים הכי מוכשרת, נבהלת מעצמה פעם אחר פעם ולא מצליחה לגמור משחק בקלות. אפשר להאשים את ראובן עטר – ועוד נגיע לזה – אבל הבעיה  לא התחילה בעונה הנוכחית. עידן גאידמק בבית"ר ירושלים הסתיים אומנם עם רשימת תארים מכובדת, אבל ללא כדורגל שייזכר לדורות כמו באליפויות קודמות של המועדון. ניתן לומר כי למרות שברוב המשחקים, כמו אתמול, הכישרון שנקנה בכסף רב הספיק כדי לנצח - לא לילד הזה פיללו בבירה.

"עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשנות..."

אם יש משהו שבלט אמש מעל הכל ברמה המקצועית (כאן המקום להזכיר כי מדובר באיצטדיון ר"ג, בו שום דבר לא באמת יכול לבלוט), הרי שזה הכישלון הטוטאלי של שני מאמנים שאמורים להוביל קבוצות צמרת בכדורגל הישראלי בשנים הבאות.

היסטורית, כדי להבין מאיפה התחילה הבעיה צריך לחזור לתחילת העשור הנוכחי ולשתי האליפויות של גרנט עם מכבי חיפה. נדמה כי היורו האחרון, ברצלונה ואפילו ליברפול של בניטז לא הצליחו למזער את ההשפעה המאגית של אברהם גרנט שעדיין מרחפת מעל הכדורגל שלנו.

למרות הסגל המוכשר ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי (בניון, ז'וטאוטאס, רוסו ויעקובו בקבוצה אחת!) בחר אז גרנט לשחק כדורגל הגנתי שהספיק לו כדי לקחת אליפות, בעיקר הודות לראש של איגביני.

מאז ה-4-5-1, שהשחקנים יקראו לו 4-4-3, השתלטה על קבוצות ליגת העל ולמרבה האבסורד בעיקר על הקבוצות הגדולות השיטה של גרנט. נדמה שמאמנים הסיקו כי צריך לתכנן את החילופים ללא קשר להתפתחויות על כר הדשא, אחרת יהיה קשה להסביר מדוע אלישע לוי בחר להכניס את משומר ולא את אפק, שהוא מרים הכדורים הטוב בארץ, מול הגנה שמתקשה בכדורי גובה. בנוסף, לא ברור למה ארבייטמן נכנס לשחק ולא רנספורד המהיר שיכל לנצל את הצהוב של בנאדו ואת האיטיות של גרשון.

על החילופים הפחדניים, שלא נאמר מבישים, של ראובן עטר אין מקום להרחיב. נראה שרובן לא השתחרר מהמנטאליות הנתנייתית ולא התאים עצמו לבית"ר. גם אינספור תוצאות תיקו כנראה לא ילמדו אותו לקח.

"בחצי ה-X היינו יותר טובים..."

ראובן עטר מביט לשמיים (צילום: עדי בן ברון, מערכת ONE)
ראובן עטר מביט מעלה ומחפש. אולי את גרנט | צילום: עדי בן ברון, מערכת ONE

אם ניתן להפיק לקח כלשהו ממשחק העונה, שהתקיים רק לפני 8 ימים, הרי זה שלא צריך לחלק את המשחק לשתי מחציות. אם קבוצה יורדת למחצית במומנטום היא צריכה להמשיך לשחק כדורגל חיובי. מכבי חיפה עשתה את זה מול הפועל ת"א – בדיעבד מתברר שכנראה רק בגלל שהיא לא ירדה למחצית ביתרון – וקיבלה תגמול הולם בדמות 3 נק' שהביאו אליפות.

לא ברור למה ראובן עטר לא ניסה ליישם את הלקח הזה, לפחות בתחילת המחצית השנייה, על מנת לגמור את המשחק. הרעיון לעלות לחצי השני כמו קבוצת תחתית מבוהלת ואח"כ עוד לקרוא לזה "משחק הירואי" צריך להדליק נורה אדומה לכל בעלים של קבוצה גדולה שחושב להעסיק את עטר.

ההגנה של חיפה הייתה מפוחדת לא פחות, ולא הסתדרה עם ההתקפה של בית"ר. במקום לנצל את הבמה ולתת לקהל הירושלמי הצגה אחרונה, עטר העדיף לשחק על תוצאה. אז נכון – גביע יש לו. אבל חוזה לעונה הבאה כנראה שלא.

"שימו לב למס' 10, כישרון גדול"

בדקה השביעית יניב קטן השאיר לרפאלוב כדור גדול. "הכשרון המבטיח" לא מסוגל כמובן לבעוט בנגיעה אז הוא עצר, הטעה, ובעט כדור אדיר – שאיכשהו התגלגל חלש והחוצה.

אח שלי, שישב לידי, אמר לי עוד לפני המשחק שגביע לוקחים שחקנים גדולים כי כשהמצב יגיע הם בטוח יידעו לתת את הגול. ליאור רפאלוב הוא לא שחקן, ובטח לא גדול, וכדאי שמישהו יפנים את זה.

איך צדי צרפתי אומר? "זה ליד, אבל לא. לא."