בדיוק, אם לא יותר/רון עמיקם
אני שונא את המונח "מגיע" בכדורגל. בעונת 1976/7 זכתה מכבי ת"א בדאבל. את הסיבוב הראשון היא סיימה עם 90 אחוזי הצלחה. זה מה שזוכרים מהעונה הזו, כי זה מה שהטבלה מספרת. הטבלה לא מספרת שהקבוצה במקום השני, שמגרשה היה מרוחק 40 קילומטר מביתה האמיתי, ניצחה את מכבי ת"א פעמיים - על האפס - כשבפעם השניה זה קרה מחזור לפני הסיום. מכבי נזקקה לנקודה במשחקה האחרון והייתה כבר בפיגור. בסוף זה נגמר באליפות. הקבוצה במקום השני הייתה מכבי יפו. ולא הגיעה לה אליפות, כי לא היו לה מספיק נקודות.
לכן, כשאני שומע את הצפירות מירושלים, שעולות ויורדות, בחסות סטריאוטיפ לא ברור, על הקבוצה שאני אוהד, אני תוהה אם את המילה "מגיע" מבטאים אחרת בירושלמית. יש להם את השפה שלהם. אני מכיר לפחות מאאאתיים ביטויים כאלה. כי סטריאוטיפ זו מילה שמוכרת גם בתל אביב, וכאן מחלקים בדיוק את אותו מספר נקודות על ניצחון. זה מאוד יפה שהקבוצה שנמצאת כרגע במקום השני, הפועל קטמון, הובילה את הטבלה שני שלישים מהליגה, הפסידה רק שלוש פעמים, ומביאה כמויות קהל שראויות לליגת העל. אה, וגם יש לה ליגת שכונות, וקבוצת ילדות מרתקת, ומנגנון שמורכב מאוהדים, אבל היי, לקבוצה במקום הראשון יש כמעט את אותו דבר חוץ מדבר אחד: היא מובילה את הטבלה רק מהשבוע, וביום שישי אחר הצהריים ייתכן ותאבד את מקומה. כי בכדורגל יש פרמטר אחד שקובע למי מגיע: וזו הטבלה. כרגע היא לא משקרת, למרות שלפי הבון טון האחרון בתקשורת - היא משקרת בלי הכרה.
וזו אחת הבעיות של מכבי יפו. היא יכולה להיות קבוצת אוהדים, שמנוהלת על ידי אוהדים, שאף אחד מהם הוא לא עבריין - כמו שיותר מדי הכפשות בימים האחרונים ציירו תמונה אחרת - ורובם אנשים שנושאים משרות מכובדות במשק. היא יכולה לגייס בחמש שנים 8 מיליון שקלים שרובם מתרומות, מכירת שטחי פרסום או תמיכות כאלה ואחרות שמגיעות מתוך הישגים ולא בגלל צבע עיניים יוצא דופן. היא יכולה להקים מחלקת נוער שלמה, היא יכולה להביא 9,000 צופים למשחק עליה מליגה ג', היא מסוגלת להגיע לשמינית גמר בעונתה השנייה בלבד, היא לא יורדת ממקום שני בכל חמש השנים שהיא קיימת ולא מוותרת עד הרגע האחרון כי יש לה תמיד בעיה עם הרגע הראשון. היא מנהלת קשרי קהילה ענפים, בשורותיה משחקים יותר בני מיעוטים מאשר בכל קבוצה ציונית אחרת, וגם לה תהיה בעונה הבאה קבוצת ילדות שתגוייס מבנות יפו. ועדיין, הרגולטור שולח אליה שוטרים שיסתובבו בחדרי ההלבשה שלה, וחוקרים של וייצמן-יער נמצאים בכל משחק שלה, ועדיין כל פסיקת שופט, גם כזו שנשרקת 360 קילומטר דרומית מיפו, מיוחסת לה.
והאמת היא שנמאס. כי גם בלי קשרים ענפים בכלי התקשורת המועדון הזה מתנהל נפלא. נכון שהקהל יותר מחוספס. כזכור, הקבוצה הזו הוקמה במתחם המוניציפאלי שקרוי תל אביב-יפו, רק שהיא התקיימה מעבר למקב, ולא ברומו, והחיים לא הטיבו עם חלק מאנשיה. ועדיין, זו היתה ועודנה הקבוצה השנייה של רוב אוהדי הכדורגל הישראלים, כי היא הייתה ועודנה שריד אחרון לאותנטיות.
אני מאחל שבסיום המחזור הזה תיקבע עולה ראויה שיגיע לה, כי תצבור יותר נקודות או הפרש שערים גדול יותר. ואם זאת תהיה הפועל קטמון, אהיה הראשון לברך אותה, כי בכל זאת מדובר במועדון אטרקטיבי ומלא באנשים טובים וראויים. הגענו לנקודה שבה לשתי הקבוצות מגיע והלוואי ששתיהן יהיו בעונה הבאה בליגה הלאומית ויביאו את משב הרוח המרענן שלהן אל היציעים השוממים של הליגה השנייה. לפני 13 שנה נמחקנו באחת על ידי המוסדות, על השולחן הירוק, והושלכנו אל המחסנים המעופשים של ההיסטוריה. התמזל מזלנו להגיע חזרה לנקודת הציון, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמורא גדול, ובאותות ובמופתים.
- הכותב הוא אחד ממייסדי מכבי קביליו יפו וחבר עמותה
דרושה הזדמנות שווה/עמית אהרנסון
מאז הוקמה לפני 6 שנים, הפועל קטמון ירושלים הפכה להרבה מאוד דברים. היא הפכה בית לשורה של מיזמים חברתיים - ליגת השכונות ובית ספר לכדורגל, קבוצת נערות מצליחה, ומוקד משיכה למשפחות שמחפשות להעניק לילדיהן חינוך לספורט שוויוני, חף מגזענות ואלימות. היא הפכה בית לתוכנית רדיו עצמאית, טורניר כדורגל חובבני וקשרים ענפים עם ארגוני אוהדים ברחבי אירופה. כל זה טוב ויפה, אפילו נפלא. אבל אסור לשכוח שהפועל קטמון ירושלים היא בראש ובראשונה קבוצת כדורגל. קבוצה שהצלחתה, ככל קבוצה בעולם, נמדדת על פי מקומה בטבלה בסוף עונת המשחקים.
אין לדעת כיצד יסתיים היום הזה, אולם דבר אחד ידוע בוודאות - מכבי יפו תסיים את העונה הזו לאחר ששיחקה 30 משחקים. הפועל קטמון עלולה לסיים אותה לאחר ששיחקה 29 בלבד (לא ברור אם אורתודוכסים לוד תתייצב למשחק). וזה, אתם חייבים להודות, פשוט לא הוגן. זה לא הוגן בדיוק כשם שזה לא הוגן לצפות משחקנים שהופקרו על ידי ההתאחדות לכדורגל להגיע ולשחק עבור יושב ראש שלא משלם להם משכורות. זה לא הוגן כלפי השחקנים וזה לא הוגן כלפי האוהדים - אלו שבלעדיהם, אם שכחתם, אין צידוק לכל הדבר הזה שנקרא ספורט.
כמה אלפי אדומים יגיעו בעוד כמה שעות לאצטדיון טדי שבבירה בתקווה לראות את הקבוצה שלהם חוזרת לליגה הלאומית. יהיו שם ילדים בעגלות, גברים עם גרעינים ונשים עם מוסף 'הארץ'. יהיו שם נערים משוללי חולצה שעדיין סוחבים את סימני השיזוף מאילת, וזקנים שעדיין זוכרים את הרגע שבו סינגל הניף את הגביע ב-1973. מעל כולם יהיו שם שי אהרון ועוז צבאג ועידן שמש ואסף עזו וסמיר עבד אל חי ואסלאם אלזנטי וג'וני צ'ברטוק, שהתגברו על המגרש החולי בעמישב, על החלטות שרירותיות של ביטול משחקים ועל החום הבלתי נסבל בערד. הם התגברו על כל אלה כי הם שחקני כדורגל, ומגיע להם לעשות את הדבר שבשבילו הם עובדים כל השנה, אולי כל החיים - לקחת כדור ולשחק. מגיעה להם ההזדמנות השווה לעשות את מה שיריביהם לצמרת עשו. כי ככה עושים בכדורגל.
עמיתי המלומד רון עמיקם בוודאי מפליג פה בטור הנגדי בתילי מילים על צידוקים היסטוריים, ספורטיביים, פוליטיים וגיאוגרפיים שבגינם מגיע לקביליו יפו לעלות ליגה - ממוצי ליאון ועד בורקס ליאון, מיאיר כהן-צדק ועד הקבב של אברם ארואטי. על כולם, בזכותם ובגללם מגיע לקביליו לעלות ליגה. כמי שאכל את הקבב הנהדר של ארואטי, יש מצב שעמיקם אפילו צודק.
אנחנו לא טוענים שמגיע לנו לעלות ליגה. נכון שאנחנו הפועל ירושלים, שיש לנו אלפי אוהדים ושעברנו שבעה מדורי גיהנום בשנים האחרונות בליגות שכבר מזמן הפכו למגרש המשחקים הטבעי של ארגוני פשיעה מכרכור ועד סינגפור. למרות כל אלה, אנחנו לא חושבים שמגיע לנו. אבל אנחנו כן חושבים שמגיעה לנו הזדמנות שווה. כי ככה זה בספורט. גם אם זה לא נעים וקורה מול הקבוצה הכי חלשה בליגה, שהגיעה למצבה לא רק באשמתה. בספורט משחקים על המגרש ובסוף מי שהכי טוב מנצח. ולהפועל קטמון מגיעה עוד הזדמנות אחת להוכיח שהיא הכי טובה. היא עשתה את זה לאורך 29 מחזורים, ומגיע לה עוד אחד. לא כי היא הפועל קטמון, סתם כי היא קבוצת כדורגל.
- הכותב הוא חבר עמותה בהפועל קטמון מיום היווסדה
