"הייתי משחק בהגנה עם שני שחקנים בקושי. אמרתי לקשטן: אי אפשר ככה לשחק. הוא אמר לי: מה הבעיה? תחטפו שתיים, תתנו ארבע" (חנן אזולאי, מתוך כתבת "הקבוצה של המדינה" על בית"ר ירושלים של שנות השמונים).
"תחטפו שתיים - תתנו ארבע". אם הייתי צריך לשים את האצבע על משפט אחד שמגלם את ההיסטוריה של בית"ר ירושלים (אם לא להשתמש במילה המגונה "DNA"), זה המשפט הזה. בית"ר עברה לא מעט גלגולים לאורך השנים, עליות ומורדות, אבל אם משהו נשאר זו הציפייה הזו של הקהל והמערכת - משחק התקפי יוזם וחופשי, גם אם זה גובל לעתים בפזיזות וחוסר אחריות.
ובית"ר ירושלים מודל 2023 נופלת, לטוב ולרע, בדיוק לנראטיב הזה. קבוצה שמורכבת משחקנים בלגניסטיים - גם באופי המשחק וגם באופי האנושי שלהם. כל שלישיית ההתקפה של בית"ר - ירדן שועה, דנילו אספרייה ויון ניקולסקו - שהובילה אותה לעונה הזו, היא מסוג השחקנים שיכולים לכבוש את השער הכי יפה שראיתם - ואחר כך לקבל כרטיס אדום מטופש שיכול לגרום לך לתלוש שיערות מייאוש.
הנה נתון מדהים: בית"ר ירושלים כבשה העונה 52 שערים בליגה. זה הכי הרבה, בפער משמעותי, מכל הקבוצות בליגה - פרט לשלוש הגדולות (מכבי חיפה, מכבי ת"א, הפועל ב"ש - בסדר הזה). מצד שני, בית"ר סופגת הכי הרבה בליגה - 58 שערים (מכבי נתניה השתוותה אליה בכמות עם ההפסד 2:0 במחזור האחרון בטרנר). ושני הנתונים האלה קורים כשבית"ר שיחקה העונה בפלייאוף התחתון - מה שאומר שהיו לה שלושה משחקים פחות משש הגדולות.
במילים אחרות, יוסי אבוקסיס - שהיה תלמיד של דרור קשטן - בסופו של דבר יישם על הדשא את התפיסה שקשטן הביע באותו ציטוט לחנן אזולאי. בניגוד ל-DNA ההיסטורי שלו, בית"ר היא קבוצה שכמובן שואפת להגנה חזקה - אבל סוד העוצמה שלו היא היכולת ההתקפית. היכולת שלה לחטוף כדור מהר מההגנה בחלק המגרש האחורי, לנצל את היתרון המספרי ולפרוץ קדימה עם השעיטה של אספרייה, הגאונות של שועה והחדות של ניקולסקו. ככה בית"ר נותנת גול, וככה היא גם מנסה לנצח. זה מה שעבד לה, בין היתר, במשחק הכי טוב שלה העונה - חצי גמר הגביע נגד מכבי תל אביב.
העוקץ בסיפור הזה היא שבסופו של דבר, בית"ר היא וואן טריק פוני - ברגע שהיא לא מתגוננת ועוקצת, אלא מקבלת את הכדור ברגליים שלה, היא נחלשת משמעותית. הדוגמא הקלאסית היתה במשחק הגדול ההוא נגד הפועל תל אביב, זה שבסיומו היא היתה יכולה לעלות לפלייאוף העליון - אבל הפסידה 3:1 לחבורה הערמומית של חיים סילבס, שידעה לחכות מאחור, לבלום את ההתקפה הבית"רית, "לתת לה את הכדור" - ולנצח בשתי התקפות מתפרצות קטלניות שגמרו עניין. לטוב ולרע, זו בית"ר של אבוקסיס - זה מה שיש, ועם זה היא מקווה לעשות את הדבר הגדול.
הצבעים של שתי הקבוצות בחצי הגמר אמנם דומים, אבל שני המועדונים מגיעים אל הגמר הזה הפוכים כמעט לגמרי - מכבי נתניה, בהתנהלות ובאווירה, משדרת אירופה. יש לה בעלים עם תכנית אב מסודרת, יש לה מנהל מקצועי שהשתלם בגרמניה, שני המאמנים האחרונים שלה - בני לם ורן קוז'וק - הם תוצר של המועדון עצמו. מועדון שיודע לעבוד. בית"ר, לעומת זאת, לא באמת בנתה מועדון.
זה לא סתם שקבוצת הנוער של מכבי נתניה סיימה את העונה במקום השני בליגה, והנוער של בית"ר ירד ללאומית. אייל סגל הבין שהקבוצה היא אמנם השפיץ של כל הסיפור, והוא צריך להיות מושקע ואיכותי, אבל מועדון הוא הרבה יותר מאשר קבוצה בוגרת. וכך הוא מגדל שחקנים ובונה מאמנים ומכשיר מערכת מקצועית שלמה שמאפשרת לנתניה להיות במיטבה. ברק אברמוב, לעומת זאת, שופך את כל הז'יטונים (המטאפוריים) על הסגל הבוגר - מתוך הבנה שכדי שמשהו ייבנה מסביב, הקבוצה הבכירה צריכה להצליח על הדשא. זה מה שהחזיר את הקהל בגדול למגרשים (במספרים שלא ראינו שנים מבית"ר), זה מה שהביא את הקבוצה לגמר הגביע לראשונה מזה חמש שנים.
איזו גישה בהכרח מנצחת בכדורגל? קשה לדעת. אבל הקרב של גמר הגביע יהיה בין שתי הגישות האלה - ונדמה שנתניה מגיעה פייבוריטית ומוכנה יותר למעמד. בית"ר תבוא עם מה שיש לה - עם ההתקפה הקצת משוגעת, וההגנה הלא ברורה, והקישור האחורי שלא ממש קיים. נתניה תגיע לשם עם שנים של עבודה מקצועית, עם קבוצה משוכללת ויסודית, וכזו שידעה לנצח במשחקים גדולים (ע"ע הניצחון הענק שלה על מכבי חיפה, בסמי עופר, ברבע הגמר).
למושג "שכונה" יצא שם לא טוב בתקופה האחרונה, אבל בית"ר - כל חייה - היתה "שכונה" במובן הטוב של המילה. קבוצה עממית, ביתית, שלא מתיימרת להבין את הקודים של אירופה - אלא מנסה לשחק פשוט ולצאת גדולה. כך היא לקחה תארים בשנות השמונים, עם ניהול מקומי ועסקני; כך היא לקחה אליפויות בשנות התשעים, עם "המפיות של דדש" שזכו לקיתונות של לעג (ואז ניצחו יפה יפה את הלועגים על הדשא. בעיקר הדשא של בלומפילד) אבל בנו קבוצה מנצחת והיסטורית; וכך גם היום, עם הניהול של ברק אברמוב שאמנם לא עובד לפי הסטנדרטים הכי מוקפדים, אבל מייצר את הקבוצה שהכי כיף לראות.
העונה הזו של בית"ר ירושלים היא עונה מטלטלת. רק באוגוסט, חלק מהאוהדים כבר התחילו לחשב כמה זמן לוקח לנסוע לעילוט, ואיך מוצאים חנייה באצטדיון בלוד. במאי, הם כבר שמים בוייז את צמד המילים "סמי עופר". בית"ר היא אובר אצ'יברית פסיכית, ביחס למה שהיה שם בתחילת העונה. מהאפס שהיה בירושלים בקיץ, אחרי מחנה אימון שבית"ר יצאה אליו בלי שחקנים ועם קבוצה שהורכבה משחקני נוער בתחילת העונה, בית"ר מוצאת את עצמה נגיעה מתואר ראשון אחרי 14 שנה. ובעיקר, היא אנדרדוג. כמו בימים היפים - היא מגיעה נחותה, ומנסה לצאת גדולה.
לחטוף שתיים, ולתת ארבע.
