לפני שנה במשחק האחרון במוקדמות היורו בין אנגלייה לקרואטיה (אותו משחק שהסתיים באופן טראגי עבור האנגלים שהפסידו 3:2 ולא עלו ליורו), האנגלים התעקשו משום מה שזמר אופרה מקומי (אנגלי) ישיר את ההמנון הקרואטי. הזמר, טוני הנרי, ניסה ללמוד היטב את המלים הקרואטיות אך למרבה הצער באחת השורות במקום לשיר "מילה קודה סי פלאנינה" (משפט בהמנון הקרואטי שמשמעותו בקירוב הוא "אתה יודע יקירי עד כמה אנחנו אוהבים את ההרים שלנו") הוא שר "מילה קורה (ר' במקום ד') סי פלאנינה", שמשמעותה בקירוב היא "יקירי, הפין שלי הוא הר" (כך על פי התרגום בעיתונות המקומית והסליחה עם הקוראים הקרואטים אם התרגום אינו מדויק). הייתם מצפים ששיבוש כזה (שאף אחד אגב לא טוען שהיה מכוון) בשירת ההמנון תרגיז מאוד את הקרואטים ותעורר את חמתם אבל לא היא.
כפי שדיווחה העיתונות המקומית (וצירפה גם כמה תמונות של קרואטים מחייכים בעת שירת ההמנון לתמיכה בכך), הקרואטים דווקא היו משועשעים מכל העניין. העיתונות הקרואטית אף טענה שהאירוע סייע להורדת המתח שלפני המשחק (שממילא לא היה רב) ולשיפור היכולת שלהם במגרש. זהו לקח ראוי. שכן זה ידוע זמן רב שלא רק ליכולת על המגרש יש השפעה על התוצאה הסופית אלא גם לגישה הבסיסית ולהשקפת החיים של השחקנים.
להבדיל מגישתם המשוחררת של הקרואטים, גישתם של האנגלים לחיים הינה כידוע מלאה באירוניה עצמית ובקטנות אמונה. לפיכך לא פלא כשהסתבר להם שהם הוגרלו לשחק מול קרואטיה גם בקמפיין הבא, היו כאן מי שהציעו לוותר על כל הקמפיין ולנסות להתרכז מראש במשחקי יורו 2012. אף שאין רע בהנמכת ציפיות המרככת את ההתמודדות עם האכזבות, התעורר בי באחרונה החשש שהספקנות וקטנות האמונה האלה הינן תופעות מדבקות ולאחר ארבע שנות מגורים כאן הן עלולות להיטמע גם בי, כך שכבר לא אוכל לראות את העולם באור אופטימי או לפחות מאוזן ולא ציני.
לפיכך כל כך שמחתי לשמוע לפני כשנה מייד לאחר הגרלת המונדיאל על גישה אחרת לגמרי. גישה בריאה, בוטחת מלאת אמונה ובטחון עצמי. לאחר ההגרלה למוקדמות המונדיאל, קבעו גם אנשים מתונים בדרך כלל כמו יוסי בניון או עוזי דן מהארץ ש"הפעם צריכים לעלות למונדיאל" ואילו אבי לוזון יו"ר ההתאחדות הרחיק לכת וקבע שהמונדיאל במרחק נגיעה ושצריך לעלות מן המקום הראשון.
אני מודה שתחילה חיפשתי איזה סייג לדברים. תהיתי אם בהמשך הדיווחים או הכתבות יסתבר שהם הוסיפו לדבריהם נניח הערה בנוסח "ובלבד שנשפר את יכולתנו בצורה דרמטית" או "ובלבד שיהיה לנו מזל לא נורמלי (לפחות כפי שהיה לנו בקמפיינים הקודמים אבל רצוי שקצת יותר)". הרי בכל זאת שתי היריבות העיקריות שלנו לעלייה יוון ושוויץ ביקרו כל אחת פעמיים-שלוש בעשור האחרון בכמה טורנירים גדולים וגם הצליחו בחלק מהם לא רע בכלל. נבחרת נוספת, לטביה, ביקרה גם היא במונדיאל לפני שנים ספורות ואילו על איכותו של הכדורגל המולדבי תעיד גם הפועל ת"א שהודחה לפני כמה שנים מגביע אופ"א על ידי זימרו קישנייב המקומית. ועוד לא אמרנו שום דבר על נבחרת רצינית מאוד שעשויה לחכות לנו בשלב הפלייאוף (טוב זה דווקא הגיוני שהרי לפי דעתו של יושב ראש ההתאחדות ממילא נעלה מן המקום הראשון).
אבל בעוד אני מהרהר הרהורי ספקנות וכפירה אלה מייד תפסתי את עצמי בייאוש. אכן צדקתי, נדבקתי, מה זה, מה קרה לי? איך נהייתי אנגלי טיפוסי כזה? קטן אמונה? ספקן? אירוני? עם גישה כזו היינו מנצחים את צסק"א? טסים לאנטבה? מכריזים על עצמאות? מה זו התבוסתנות הזו. לכן אני אומר לכם, ללוזון לבניון ולכולם. אל תיראו ואל תחתו, תראו להם לכל היוונים והשוויצרים האלה מאיפה משתין ההר. וניפגש כולנו על הדשא אצל נלסון מנדלה בעוד שנתיים. כן, כן אני כבר מזמין כרטיסי טיסה. כבר.