מקום חמישי: בושה לפרוטוקול
המשחק: מלטה - ישראל (2:2), מוקדמות יורו 2004
המצב בבית: ההפסד 3:1 לסלובניה ונסטיה צ'ך בלובליאנה די סגר את הסיפור מבחינת ישראל, אבל עדיין היה סיכוי להגיע לפלייאוף, במידה שהיינו מנצחים את מלטה וצרפת ואילו סלובניה הייתה נכנעת בקפריסין (כמו שאנחנו ידענו לעשות כל כך טוב).
בתפקיד הנבל: מייקל מיפסוד
השתלשלות האירועים
יש לומר את האמת, כל הקמפיין הזה היה נוראי והסיבה האמיתית נעוצה בכך שישראל נדדה במשך שנה שלמה בין האורווה של פאלרמו לבין הקאנטרי-קלאב באנטליה. אבל עדיין הסיכויים שמרו את האמונה שלנו בחיים. יחד עם זאת, גם האופטימיסטים הנאמנים ביותר של הנבחרת (זן נדיר) לא יכלו שלא לחוש תחושות חלחלה בעקבות ה-2:2 במלטה. ישראל עוד הובילה משער של הקפטן חיים רביבו בדקה ה-18, אלא שאז בתוך שתי דקות במחצית השניה הכל נעלם. מייקל מיפסוד, השחקן המקצועני-היחיד אצל המלטזים, איזן ל-1:1 ו-60 שניות לאחר מכן דייויד קראבוט, שנראה כמו מועמד טבעי לחזק את החוד של הכח עמידר ר"ג, מצא בעצמו את הרשת של שביט אלימלך. לא ידענו אז אם לבכות או לצחוק. בעצם...ידענו. שער של פיני בלילי בסיום עזר לו אולי בחוזה אחד או שניים בטורקיה, אבל לא יותר.
זה היה מביך, זה היה נוראי. ה-2:2 ה"ביתי" מול מלטה היה כמעט שיא השפל של נבחרת ישראל. מסוג הרגעים הללו שבהם מתגלגלת מחשבה שגם אם היינו נשארים באוקיאניה עדיין לא היינו עולים למונדיאל. בטוח שאיזו פפואה ניו-גיני או סמואה היו מוצאות דרך לעקוץ אותנו. התועלת היחידה שיצאה מהבושה ההיא באנטליה הייתה העובדה שלכולם היה ברור שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. אברם גרנט החליט לעשות מהפכה בנבחרת ושלח הביתה את כל הכוכבים הגדולים של העשור הקודם ונתן את המפתחות ליוסי בניון. בקמפיין לאחר מכן ישראל לא הפסידה. לא ניצחה את הגדולות, אבל גם לא הפסידה. נחמת עניים.
מקום רביעי: עם המכנסיים למטה
המשחק: ישראל - דנמרק (5:0), מוקדמות יורו 2000.
שלב בקמפיין: המשחק הראשון מבין שניים במסגרת פלייאוף העליה לאליפות אירופה בהולנד ובלגיה.
בתפקיד הנבל: מכון 'שקר כלשהו' לנערות ליווי.
השתלשלות האירועים
איצטדיון רמת גן היה מלא עד אפס מקום, כולנו היינו בהתרגשות עצומה והאמונה הייתה בשמיים. האמונה שאפשר לעשות את זה, שאפשר להשיג תוצאה טובה מול דנמרק במשחק הראשון מבין שניים בפלייאוף העלייה ליורו 2000. עצם ההגעה למעמד היה אחד ההישגים הגדולים של נבחרת ישראל בתולדותיה, שהגיע בעקבות אחד הניצחונות הגדולים שלנו - 0:5 על אוסטריה ולמרות אחד ההפסדים המביכים, 3:2 בקפריסין. אבל אנחנו, האוהדים הצעירים אז של הנבחרת לא ידענו שבעצם מלכתחילה לא היה לנו סיכוי. אמנם דודו אוואט ספג חמישה שערים מיון דאל טומאסון (2), סטיג טופטינג, מרטין יורגנסן ובראיין סטין-נילסן, אבל את המשחק הזה הפסדנו כבר קודם. "מעריב" פרסם לאחר המשחק כי לא פחות מחמישה שחקני הנבחרת הלכו לנערות ליווי ערב המשחק הגורלי.
יכול להיות שיש קשר לתבוסה ויכול להיות שאין קשר, זה לא ממש משנה. ההשפלה לא באה מה-5:0, אלא מפרשת נערות הליווי עצמה. כאשר מסתכלים על הפרשה במבט לאחור ייתכן שזו נקודת השבר שבין אוהדי הכדורגל הישראלי לבין הנבחרת. יש את היחס של הציבור לנבחרת לפני הפרשה ואחריה. גם התבוסה 3:0 במשחק הגומלין בדנמרק לא כיסתה את ערוות הבושה. נתפסנו עם המכנסיים למטה.
מקום שלישי: "אבי, תסגור את הרגליים"
המשחק: ישראל - אוסטריה (1:1), מוקדמות מונדיאל 2002
המצב בבית: ניצחון ביתי ישלח את ריצ'רד מולר נילסן ואת הנבחרת לפלייאוף על הכרטיס למונדיאל ביפן ובדרום קוריאה.
בתפקיד הנבל: אוטו באריץ' ואנדי הרצוג.
השתלשלות האירועים
"אוטו באריץ' בן זונה. או-טו בא-ריץ' בן זו-נה". דקות ארוכות לפני שריקת הפתיחה 40,000 הצופים באיצטדיון רמת גן כבר חיממו את הגרונות עם הלהיט התורן שהופנה לעבר המאמן האורח, שכנראה לא הבין מילה. בישראל דווקא ייחסו לו הבנה גדולה בכל מה שקשור "ללוחמה פסיכולוגית", כאילו היה מינימום אחיו הבוגר של ז'וזה מוריניו או הקטן של פרנקי ארוק. מבחינתנו זה רק היה אמור להפוך את העלייה על חשבונו למתוקה הרבה יותר. הכל כבר היה מוכן, סוגרים את הפינה הזו וקדימה לפלייאוף. בטח כשממול עומדת נבחרת שרק בקמפיין הקודם יצאה מפה עם 5 חתיכות, שגרמו לנו "לקום על הרגליים ולהריע ולחברים האלה בכחול". אחרי הפנדל המדויק בדקה ה-56 של גרשון (טרם ה"פוצ'ימוי") כבר התחלנו ללמוד יפנית ופינטזנו על מפגש סוער עם גיישה בחוצות טוקיו בגביע העולם. בתוספת הזמן החגיגות ביציעים כבר יצאו לדרך. הבעיה היא שגם על הדשא. ואז הכל קרס.
במקום להעביר את הזמן ליד דגל הקרן, החבר'ה ניסו לנעוץ עוד אחד ברשת האוסטרית. הכדור הלך לאיבוד בדרך למתפרצת בצד השני. היריבה לא ממש הוציאה משהו, אבל השופט הפורטוגלי שרק על תפיסת חולצה קילומטרים מהכדור. בעיטה חופשית אחרונה. אנדי הרצוג, יימח שמו, גייס את כל הניסיון שלו ושלח בעיטת דרדל'ה שנעצרה עמוק בתוך הרשת. אם רק אבי נמני היה סוגר את הרגליים בחומה... שקט מוחלט באיצטדיון. אה, לא. בעצם הצלחנו לשמוע את 20 האוהדים מווינה שהושבו אי שם ליד קניון איילון. כמה דקות אחרי, על המדרכות מסביב לזירת הפשע נרשם מספר שיא של אוהדים שפשוט נשכבו על הרצפה וסירבו להאמין ששוב פעם זה קרה לנו. לפחות הטורקים, שאז עוד היה חברים שלנו, דאגו שגם באריץ' יראה את המונדיאל מהטלוויזיה.
מקום שני: "לא, אני לא רוצה ללטביה"
המשחק: ישראל - לטביה (1:0), מוקדמות מונדיאל 2010.
המצב בבית: הנבחרת של דרור קשטן הייתה חזק במאבק על ההעפלה למונדיאל בדרום אפריקה יחד עם יוון ושווייץ. בארץ בנו על שלוש נקודות קלות שיסייעו לדחוף את הכחולים-לבנים לעבר הופעה שניה בגביע העולמי.
בתפקיד הנבל: קספראס גורקס.
השתלשלות האירועים
זה היה אמור להיות הקמפיין שממנו נעלה למונדיאל. בית קליל עם יוון, שווייץ, לטביה, מולדובה ולוקסמבורג. כולם היו אופטימיים למדי אחרי ההגרלה וכבר הזמינו מקומות במחלקת התיירים המשודרגת בג'מבו של אלעל לכיוון יוהנסבורג. אפילו אבי לוזון שיחרר את ההצהרה המפורסמת, שעלתה לו אחר כך ביוקר. נכון שלטביה עשתה לנו את המוות במשחק הראשון בריגה ולקחה לנו שתי נקודות, אבל לא באמת ספרנו אותם. הראש עדיין היה שבוי בהפסד המרגיז בהיראקליון 2:1 ליוון בגלל הפנדל לו גרם בירם כיאל. ההרגשה הייתה שהמשחק הזה והשניים שאחריו, מול לוקסמבורג ומול מולדובה הם לפרוטוקול בלבד, 9 נקודות בטוחות שיביאו את הנבחרת למצב שהכל תלוי בה במשחק האחרון בבאזל מול שווייץ. אז שוב, ללטבים היו תוכניות אחרות.
זוכרים את פרשת התארים הפיקטיביים של "אוניברסיטת לטביה"? אז הפעם הם באמת נתנו לנו שיעור, ממש סמינר בצניעות. 25,625 צופים באיצטדיון רמת גן ראו (יותר נכון: ניסו לראות) אפאתיות מוחלטת של שחקני נבחרת ישראל, שלא היו מסוגלים לסכן את שערו של אנדריס ואנינס. מנגד, מאריס ורפאקובסקיס וחבריו הביכו אותנו פעם אחר פעם ובסוף גם מצאו את הרשת משער של הבלם קספראס גורקס. שער שגמר את הקמפיין וגנז לנו את החלום להקים מפעל זמני לייצור וובוזלות בצבעי הדגל. לאחר שיוסי בניון הוחלף פרץ סכסוכון בינו לבין המאמן דרור קשטן, שמעט השכיח את ההפסד. בשורה התחתונה, למרות שבפעם הראשונה בורכנו בכדורגל בשידור ב-HD, עדיין ראינו את המונדיאל מהבית. שוב נשארנו עם זכרונות משפיגלר. שפיגלר והמנוף.
מקום ראשון: קפריסין בריבוע
המשחק: (1) ישראל - קפריסין (2:0) מוקדמות מונדיאל 1998; (2) קפריסין - ישראל (2:3), מוקדמות יורו 2000.
המצב בבית: בשני המשחקים הגענו אחרי תוצאות טובות ומבטיחות (ב-1996, ניצחון ותיקו על בולגריה ורוסיה; ב-1999, ניצחון על אוסטריה)
בתפקיד הנבל: 1996 - סיניסה גוגיץ'; 1999 - מילנקו ספולאריץ'
השתלשלות האירועים
"קטן עליהם". זו הייתה הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ערב המשחק מול החבורה הלא רלוונטית "מהאי השכן". בתמונת השער ניצב בגאון שחקן סלטה ויגו הספרדית חיים רביבו. אחרי ניצחון על בולגריה ותיקו עם רוסיה, וכאשר בסגל גם מככב אייל ברקוביץ' מסאות'המפטון, לראשונה מאז המעבר לאירופה האמנו. המונדיאל בהישג יד. המוני בית ישראל נהרו על גבי מטוס, אוניה או קייאק לחופשה מפנקת עם ניחוח של גאווה לאומית. בלובי של המלון הם כבר החליפו כיפים והצטלמו עם אליליהם בכחול-לבן. השכונה מעולם לא היתה גדולה יותר.
על שטח המרעה לכבשים, שנקרא גם איצטדיון ציריון בלימסול, סיניסה גוגיץ' העיף לנו שתי סטירות השכמה מצלצלות. המתאזרח הסרבי הקשיש תפר את הנבחרת עם צמד בזק עוד ברבע השעה הראשונה וגרם לנו להבין שהדרך לטורניר גדול עוד ארוכה. אז עדיין לא ידענו כמה. בסופו של דבר התברר גם שה-2:0 המביך היה קריטי להמשך הדרך והפסדי חוץ לרוסיה ובולגריה ניפצו סופית את החלום להביא את השכונה גם לשאנז אליזה. לא נורא, מטעויות לומדים. או שאולי לא..
קמפיין אחד בלבד לאחר מכן שוב הוגרלנו מול הקפריסאים. הפעם המפגש בלימסול היה לקראת סיום המוקדמות ובחורינו הגיע אליו אחרי ה-0:5 הבלתי נשכח על אוסטריה. מאז מלחמת ששת הימים לא היתה כזו אופוריה. בתל אביב פינטזו על המקום הראשון בבית (למה מי זאת ספרד?) והדה ז'ה וו היה בעיצומו. הפעם כבר חצי איצטדיון היה גדוש באלפי האוהדים הישראלים שקיוו לתיקון. לזכותו של שלמה שרף ייאמר שלפני המשחק הוא סגר להם את הלובי. רק שעל הדשא שוב הופיע תליין מהבלקן. מתאזרח קפריסאי, הפעם דווקא מקרואטיה.
במצב של 1:1 מילנקו ספולאריץ' התחפש לגבריאל באטיסטוטה וירה וולה לחיבורים. יוסי בניון הצעיר עוד השווה (82, שער בכורה בנבחרת), רק כדי לראות איך ניר דוידוביץ' מסדר ליריבה פנדל 2 דקות לסיום. ספולאריץ' שוב שבר לנו את הלב (זוכרים שהכדור יצא דרך חור ברשת?) ובמחזור הסיום עוד היינו צריכים להתפלל שהוא וחבריו לא יגנבו בטעות את המקום השני עם ניצחון באוסטריה. מזל שזה נגמר עם מקום בפלייאוף. בעצם, אם חוזרים כמה פסקאות למעלה, כבר היה עדיף שלא.
לסיכום, ברור לנו שכדי להעפיל למונדיאל בברזיל, נבחרת ישראל תצטרך להדהים את פורטוגל ורוסיה. וגם ברור לנו שלאור היורו האחרון הסיכויים לכך לא גדולים במיוחד, אבל כדי לשמר את החלום ככל שניתן, להישאר בתמונה עד הרגע האחרון - בו באמת הכל יכול לקרות - החבורה של אלי גוטמן חייבת ללמוד את אירועי העבר. נבחרת שלא זוכרת את הפאדיחות הגדולות שלה, סופה לחוות אותה שוב. מלטה, נערות ליווי, אוסטריה, לטביה וקפריסין. הגיע הזמן שנסתפק בזה.
