אז מה, הבטיחו לנו מאמן "גרמני" לנבחרת ישראל, לא? הבטיחו לנו את הטוב ביותר, את זה שיודע להעמיד את השחקנים הכי טוב על המגרש. הבטיחו לנו את המחבר הלאומי, שיודע לצרף יחד את חבורת השחקנים הטובה ביותר בזמן נתון ונבחרת שיכולה להתמודד בלי שום בעיה על מקום במונדיאל בברזיל בעוד שנתיים. הבטיחו לנו את הטקטיקן הלאומי, זה שיודע להכין את הקבוצה שלו לכל משחק בצורה הטובה ביותר ולהעמיד אותה על המגרש כמו שבוריס גלפנד מתכנן עוד מהלך על השולחן המשובץ. הבטיחו לנו את האסטרטג הלאומי, זה שעבורו הצבת מטרות היא המציאות שאותה אנחנו חיים, זו שאפילו ביחידת 8200 לא מסוגלים להבין.
אז הבטיחו. תפסיקו להאמין לכל מה שהבטיחו לכם, ויותר חשוב, תפסיקו להאמין לכל מה שיבטיחו לכם בכדורגל הישראלי כי אין שום קשר, ולו הרופף ביותר - בין המאמן הלאומי אלי גוטמן לכדורגל הגרמני ולחלונות הראווה שלו - הבונדסליגה והנבחרת הגרמנית. כחובב מושבע של הכדורגל הגרמני קטונתי מלהבין את אותם טרחנים המזכירים לנו שוב ושוב עד כמה הגרמנים מציגים כדורגל קשוח ושבלוני. הגרמנים כבר מזמן הפכו את פניו המרצינים של הכדורגל, על פי גוטמן, לחוויית ספורט המתקרבת ברמתה לזו שבארצות הברית.
ההשוואות חסרות הבסיס בין נבחרות גרמניה לדורותיהן וחבורת רובוטים מתוכנתים שבינה לבין הכדורגל המענג אין כל קשר, פשטו מזמן את הרגל. כדורגל שמח ואטרקטיבי הוא היסוד הבריא והמוחלט בכל מה שחיבר ומחבר את גרמניה ומשחק ההמונים. אפשר לסמן כל פעם מחדש את הנבחרת הגרמנית, או המערב גרמנית (עד תחילת שנות ה-90) כנבחרת שהביאה בשורה. כך היה במונדיאל 1954 עם הניצחון בגמר על הונגריה של פרנץ פושקאש ועם ממוצע של יותר מארבעה שערים למשחק.
זה נמשך ב 1974 עם ניצחון על הולנד המפונקת של יוהאן קרויף והגיע הזמן לשבור מיתוס נוסף - גם באיטליה 90' נבחרת מערב גרמניה שיחקה התקפי, שמח, ואף כבשה עשרה שערים בשלב הבתים, יותר מכל נבחרת אחרת. הניצחון המכוער על ארגנטינה במשחק הגמר היה בבואה של אחד המונדיאלים הטקטיים והמשעממים בתולדות המשחק, אבל, המערב גרמנים ידעו לנצח נבחרת קשוחה וחסרת מעוף כמו ארגנטינה. כן כן, זו של האחד והיחיד, דייגו מראדונה.
מלבד הנבחרת הגרמנית, ישנה הליגה הגרמנית. המותג "בונדסליגה" מוכר וידוע ליותר מ 70% מאוכלוסיית גרמניה בגילאי 7 עד 70, נשים וגברים. במשך שנים עבדו בפדרציית הכדורגל הגרמנית על בניית מודל מנצח וחייבים להודות, "מחצבים טבעיים" בגרמניה בכל הקשור לכדורגל דומים בערך לכמות הנפט בערב הסעודית. אצטדיוני ענק מלאים עם מחירי כרטיסים שפויים כי הכדורגל שם שייך לעם. חוץ מזה, יש שם ים של גולים וכדורגל התקפי והרי בשביל זה האוהדים משלמים לא?
יש שם אקדמיות נוער בהן משקיעים המועדונים ושם עובדים ללא הפסקה על דור השחקנים הבא. ועוד פרט חשוב: ישנו קשר ישיר בין הכדורגל – קבוצות, שחקנים, מנהלים ומאמנים, לתקשורת, זאת שבסופו של יום, מביאה את הבשורה לכל בית בפדרציה הגרמנית. הקשר אמנם מאורגן ומסודר, אך עם זאת, פתוח, נטול פלצנות, מלא הומור ושופע חיוכים וצחוקים, כל זאת כמובן, עם מנות גדושות ברצינות וענייניות כשצריך. את מה שהגרמנים הבינו מזמן, אנחנו עוד לא הפנמנו, ובעיקר אלי גוטמן. אפשר לשלב בין כדורגל והנאה, הרי שניהם הולכים יחד. הגיע הזמן למחוק את הפנים הקפואות והנפוחות ולהעלות חיוך ענק, הרי כולנו באנו ליהנות.
כולנו? האוהדים, המועדונים על שחקניהם ומאמניהם וכן, גם התקשורת. ראיתם את אלי גוטמן במסיבת העיתונאים לקראת המפגש הכפול עם לוקסמבורג? קפוא, מבוהל, כעוס, מתרץ, מסביר, מנסה לחנך ולהבהיר שהדרך שלו היא דרך מקצועית ונטולת פניות. גוטמן, שמאמין ושומר על דרך קבלת החלטות מקצועית ועל מקצועיות נטו, אינו צריך לשכנע את אוהדי הכדורגל כל פעם מחדש ש"הכל מקצועי", כמו למשל במקרה של הדחת יוסי בניון מהסגל. האמת, אין לי כל כוונה להיכנס לקבלת ההחלטות של המאמן הלאומי. אלא להתנהלות הנפוחה והמרוחקת שבינה לבין הכדורגל הגרמני, אין אפילו קשר מקרי.
ברור לכם כי אין טעם לחפש השוואות בין הכדורגל הישראלי לגרמני ובטח שלא בין הכדורגלן הישראלי לגרמני. זאת אגב, צרה נוספת של גוטמן. אבל בואו נשווה בין המאמן הלאומי שלנו, לדמותו של המאמן הגרמני. בגיל 45, הפך יורגן קלופ, מאמנה של בורוסיה דורטמונד, לאחד ממוחות הכדורגל המבריקים באירופה.
"קלופו", שהחל את קריירת האימון שלו בשנת 2001 במיינץ, הקבוצה בה סיים את הקריירה, סומן כבר בראשית דרכו כמאמן כוכב ולא רק בזכות ההישגים על המגרש, שכללו העפלה היסטורית אל הבונדסליגה הבכירה. האיש הכניס סטייל חדש. כובע בייסבול, פריזורה אופנתית וגם הנשק האולטימטיבי במציאות התקשורתית הנוכחית: לשון חדה, רהוטה וקו תקשורת ישיר שאינו עסוק בהתנצלות וחינוך, מול התקשורת הגרמנית, נשכנית וצינית עד כאב כשהיא רוצה.
ארבע שנים לאחר שהחל לאמן הפך לפרשן הקבוע במשחקי הנבחרת, ואף זכה בפרס תעשיית הטלוויזיה בגרמניה לתכנית הספורט הטובה ביותר. כל אלה לא הפריעו לו בהמשך להפוך את בורוסיה דורטמונד לאלופת השנתיים האחרונות כולל דאבל בעונה שעברה. חד, חריף, יצירתי, שמח, צחקן, מלא חיים – מול התקשורת ולמעשה מול האוהדים אבל גם על מגרש הכדורגל. תודו, בדורטמונד משחקים כדורגל שמח וליורגן קלופ יש חלק עיקרי בכך. גם יופ היינקס מאמנה של באיירן מינכן עבר בשנים האחרונות "מייק אובר" ואת דמות הקשוח הבלתי מתפשר החליף בסגנון מעודן יותר. גם הפעם, לא על חשבון איכות ושמחת הכדורגל.
"אוזרם", כך הוא מכונה בגלל פניו המסמיקות בכל פעם שהוא לחוץ או נרגש, עדיין מסמיק, עדיין כועס ועדיין מלא תשוקה למשחק הנפלא, גם בגיל 67, אך כעת הוא מציג גרסה מחויכת יותר שאינה עסוקה בלזעוף ולקטר לאחר כל חץ ביקורת תקשורתי. אפשר לחזור אחורה ולהיזכר בנבחרת השמחה, של יורגן קלינסמן, עד להפסד בחצי הגמר לאיטליה ב-2006, ששילב בהצלחה כדורגל מהנה, הנאה מאימון ונכונות לשמור על פתיחות גם ברגעים הפחות נעימים.
הצלחות העבר של אלי גוטמן חקוקות "בדפי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי", בדיוק כמו ההחלטה הפופוליסטית שלו להעיף מהנבחרת בבושת פנים את יוסי בניון. אבל הצלחות העבר עם הפועל באר שבע, הפועל חיפה והפועל תל אביב משלבות בתוכן את 50 אחוזי המזל שיש למאמן בבניית קבוצה. ברוב עונותיו כמאמן, גוטמן להזכירכם, לא זכה בתארים.
נכון לעכשיו, בכל הקשור לבחירת השחקנים, הדרך וההתנהלות, מקצועית וגם תקשורתית, אלי גוטמן רחוק מלהיות "גרמני". אם אחבר יחד את חמיצות הפנים, הקלישאות והתירוצים, גוטמן במקרה בטוב הוא מזרח גרמני. ואתם יודעים איפה מזרח גרמניה נמצאת היום.
