כזכור, ההסתדרות הגישה תביעה נגד ההתאחדות לכדורגל, בטענה לאפליית השחקניות לרעה ביחס לשחקני נבחרת הגברים. מהעתירה עולה כי שחקניות הנבחרת זכו לדמי אש"ל משפילים של כ-7 יורו ליום בעת נסיעות לחו"ל, כאשר שחקני נבחרת הגברים זכו לפיצוי של 1,000 יורו לכל משחק בחו"ל. כמו כן, הועלו בעתירה טענות קשות בנושא הציוד שמקבלות השחקניות, ציוד המותאם לגברים, טיפול רפואי לא מתאים ותנאי אירוח ירודים. השחקניות דרשו מבית הדין להורות להתאחדות לכדורגל לפעול בשוויון מלא בין גברים לנשים.
ההתאחדות הגישה בקשה למחוק את התביעה, בטענה שהשחקניות אינן מועסקות של ההתאחדות ושבכל מקרה ההסתדרות אינה מוסמכת לתבוע בשמן. בהמשך הוכרז סכסוך עבודה בין נבחרת הנשים להתאחדות. ההסתדרות ביקשה לתקן את התביעה ולתבוע פיצוי כספי של כמה מיליוני ש"ח בשל הפגיעה בהתארגנות השחקניות. ההתאחדות התנגדה גם לבירור תביעה זו, ובית הדין דחה את עמדת ההתאחדות לכדורגל בשני המקרים.
השופטת דגן טוכמר קבעה שההסתדרות כן מוסמכת לייצג את השחקניות ושהתביעות שהוגשו ראויות להתברר בבית הדין לעבודה. גם אם יחסי העבודה בענף הכדורגל הם ייחודיים, יש מכנה משותף בין שחקניות הנבחרת שמצדיק את בירור השאלה בהליך מאוחד ולא בתביעה נפרדת של כל אחת מהן - כך על פי הפסיקה. עוד נפסק כי אין מקום לפצל בין הדיונים, משום שמעמדן של שחקניות הנבחרת והפגיעה שנגרמה להן לטענתן עקב התביעה - הן שאלות כרוכות.
