נניח שאתם בסביבות העשור הרביעי לחייכם. אתם מבוגרים מספיק בשביל לפנטז על פטור ממילואים, אבל צעירים מדי מכדי לזכור את המונדיאל היחיד עם נוכחות ציונית. עכשיו תנסו לעשות תרגיל זיכרון - מהם שלושת משחקי הנבחרת הזכורים לכם מכל - הניצחון הגדול 2:3 על צרפת בפארק דה פרינס? ההצגה עם ה-0:5 מול אוסטריה בר"ג? אולי התבוסה המשפילה של ה-5:0 מול דנמרק?
חלקנו גם זוכרים את השער של אוחנה מול אוסטרליה וההחמצות של בריילובסקי ורוזנטל מול קולמביה. סביר להניח ששכחתי איזה משחק, אבל הנקודה ברורה - פעם היה מעניין פה. בנוסף, קל לשים לב שאף אחת מהדרמות, ההנאות או האכזבות לא שייכות לעשור האחרון. אהה, והנה נזכרתי בעוד רגע היסטורי: "ככה לא בונים חומה" עם צ'רלי יאנקוס ברמת גן. געגועים לימים בהם יורם ארבל עוד זיהה שחקנים.
למה מי מת?
נכון, הכדורגל ברמת הנבחרת – בעיקר בכל הקשור למוקדמות - גוסס לאיטו כבר שנים רבות, אבל הבעיה המקומית חריפה יותר והסיבה לכך לא נעוצה בתוצאות במקובל לחשוב אלא בדרך. הקהל הישראלי לא טיפש. הוא יודע שנכשלנו כמעט תמיד במבחן התוצאה, וכמובן שכולנו רוצים ניצחונות והעפלה לטורניר גדול, אך באותה עת אנו מבינים כי הסיכוי לכך לא גבוה בלשון מעטה, במיוחד אחרי ההצטרפות שלנו לאיזור האירופאי.
ובכל זאת לפני כל קמפיין יש ציפיות כי זה מה שמדליק את האווירה ויוצר את הכיף. הרי בין אם נודה בכך ובין אם לאו, גם אוהד של הפועל חיפה בסתר ליבו מתפלל לפני העונה שהקבוצה תזכה בתארים. נכון שזה לא מסתדר עם המציאות אך בלי התקווה הזו בשביל מה אנחנו מוציאים כ"כ הרבה אנרגיות בדיבורים, ניתוחים, ביקורת על ההרכב וצפייה במשחקים בבית או במגרשים? אז פעם עוד היו לנו ציפיות לתוצאות וכיבדנו גם את הדרך, התאכזבנו אך ידענו כי בנבחרת משחקים הטובים ביותר והם עשו את המקסימום.
רק על הקווים?
ההתדרדרות התחילה בתקופת גרנט. נכון היינו בתמונה, לא הפסדנו אף משחק בקמפיין, אך הכדורגל היה דוחה ומשעמם. הרגשנו שעושים עלינו מניפולציות, מערבבים אותנו, ריח של פוליטיקה עלה באוויר. פתאום כל שחקן או עיתונאי מטעם צוטט: "אנחנו נבחרת ישראל הקטנה אל תצפו שנעלה או שנציג כדורגל חיובי. זה שאנחנו בתמונת העליה זה יפה מאד, כל הכבוד למאמן".
אח"כ הגיע דרור קשטן. הקמפיין של זה שמכונה פה "גדול מאמני ישראל" היה משעמם, אפור, נרגן ממש בצלם דמותו. וכשלבמאי ולשחקנים אין חשק גם הקהל מתחיל להבין כי התיאטרון הזה בדרך לפשיטת רגל. אז הבאנו ליצן חביב מצרפת שהזמין לנבחרת 80 שחקנים ממקומות משונים ואפילו עוד לפני שהתחיל הקמפיין אפשר היה להבין שעושים צחוק מהעבודה והבדיחה היא עלינו.
לתוך המציאות הזו הגיע גוטמן ששפת גופו שמשדרת "לא נוח לי פה" אומרת הכל. כי קודמיו וגם שחקניו הפכו את מקום העבודה הזה לבלתי אפשרי. לדור השחקנים הנוכחי יש מניות לא פחותות מלמאמנים בחוסר העניין לציבור בנבחרת ישראל.
יוסי בניון פותח כל קמפיין במשפט הפתטי "הנבחרת היא לא רק אני, בעוד הא מתכוון להפך הגמור. שאר השחקנים מגיעים עם מנטרות מוכנות מהבית כמו: "אנחנו לא ברמה של יוון וקרואטיה תכניסו לכם לראש". אז הכנסו את זה לראש. המאיסו את המוצר על הלקוח, גם זה שבא מאהבה אינסופית.
ליגיונרים או בלגיונרים?
הדור הזה הוא דור מפונק של שחקנים, לוזרי בהוויתו שמסתובב ללא מורה דרך, כמו עדר ללא רועה. העיקר שדודו דהאן והאחים קצב משיגים להם חוזה בבווורן או בירסחוט. הם לא רעבים לכדור, לא באמת אוהבים את המשחק, הם לא שחקני כדורגל בנשמה. הם קריקטורה של כדורגלן. מה שחשוב זה המעמד הנלווה, התמונות במדורי הרכילות וההזמנה לאירועים ולהופעות של זמרים מזרחיים.
הנבחרת האחרונה שאמנם כשלה במבחן התוצאה אך גם סיפקה רגעים רבים של הנאה היתה של שלמה שרף. לאייל ברקוביץ', טל בנין, חיים רביבו ורוני רוזנטל הייתה קריירה אמיתית בחו"ל. רונן חרזי, אלי אוחנה ואלון מזרחי היו חלוצים שאשכרה נותנים גולים, יוסי אבוקסיס ואלון חזן היו שחקנים עם נוכחות. אז כן, היה את הביזיון מול דנמרק, אך גם ניצחנו נבחרות רציניות במאני טיים עם כדורגל חיובי שנתן לקהל רגעים של השראה.
ומה יש היום? מאמן נרגן ומתוח, קלישאות מרגיזות של בניון (שבסופו של דבר הוא היחיד שבאמת שווה משהו, אבל הוא אפילו לא בהרכב), תומר חמד בחוד, שחקן שהוא המצאה של התקשורת המקומית העונה לשם גילי ורמוט והרבה פרצופים לא מרוצים. ביחד זה שווה 7 אחוז רייטינג ו-7,000 אוהדים מול רוסיה באצטדיון ר"ג.