בימים ההם, בזמן הזה. פערי דורות בנבחרת (צילום: ספורט 5)
בימים ההם, בזמן הזה. פערי דורות בנבחרת | צילום: ספורט 5

אתה מכיר את התחושה הזו טוב. לא משנה כמה תתכחש לה ותגיד שהפעם לא תיכנע, זה לא תלוי בך. זה זורם לך בדם. מתחילת השבוע אתה באטרף, לא מרוכז בעבודה, או הולך לבית הספר עם ראש מלא במחשבות על ההרכב שצריך לפתוח. לכמה ימים, אתה אפילו שוכח מהצרות בליגה ומההפסד המרגיז בשבת. יש משחק נבחרת השבוע (ולא, זה לא 'משחק של הנבחרת' - זה 'משחק נבחרת') ואתה לא יכול לחכות. נכון, אתה יודע שאין באמת סיכוי. שברגע האמת הברכיים ירעדו, אנחנו נמעד, או נצא לא טוב לכדור גובה, ואיכשהוא זה ייגמר בבכי. אבל לא אכפת לך. אתה רק רוצה להרגיש את זה שוב, לתת לנחשול האורגזמי הזה לזרום לך בעורקים, במעלה הסרעפת ועד לגרון. לצעוק 'יש'! אחד שישמעו עד לטורקיה. אתה רוצה להתרגש, ולו לערב אחד, עם הנבחרת הלאומית שלך. העובדה שגם הפעם הקמפיין יסתיים ללא כרטיס לטורניר הגדול לא מפריעה לך בכלל, כי זו הנבחרת. שלך.

אם הטקסט הזה מעורר בך רגש הזדהות, זה כי אתה מבוגר מספיק להימנות על ברי המזל שיודעים שפעם זה באמת היה ככה. אבל הימים האלו חלפו מזמן, ומה שנותר היום אפילו לא מזכיר זאת. הערב, כשנבחרת ישראל תעלה לכר הדשא למשחק מול רוסיה, יקרו מספר דברים במקביל: א. מפלצת הבטון ברמת גן תלבש את הלוק הכי מכוער שלה, ותהיה חצי ריקה. ב. במקום להצטמרר בהמנון, אתה תדליק טלוויזיה אבל תוריד את העיניים מהאייפון רק לעיתים. ג. המשחק השני בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2014 ייחל ללא שום ציפיה להתרגשות מצידך.

אבל למה זה קורה? שאלה טובה. כדי לנסות להבין מה השתבש בדרך ואיך הגענו למצב הזה, פנינו לארבעה שהיו שם. שריגשו, חידשו ופרטו על נימי הרגש של אוהדי הנבחרת בשנים עברו. אריק בנאדו, אלון מזרחי, עומרי אפק ואלון חזן ניסו לשפוך אור, לענות על השאלות הקשות וגם לנתח את הקמפיין הנוכחי.

גם אז לא הגענו למונדיאל. למה דווקא עכשיו הנתק בין הנבחרת לציבור גדול מאי פעם?
"הקהל פשוט שבע מכשלונות", אומר עומרי אפק, "וכנראה שהאשליה התפוצצה לנו בפנים פעם אחת יותר מדי. הירידה ברמה ובעניין סביב הליגה הביאו לכך שגם בנבחרת אין אותו העניין כמו פעם". האווירון מרחיב את הנקודה: "בקמפיינים האחרונים גם לא ראינו מהנבחרת כדורגל התקפי ושמח, מה שעוד יותר מקטין את הבאזז מסביב. אם הפסד במחזור שני-שלישי מחסל לך את הסיכויים, אז ברור שהקהל לא יבוא למשחקים בהמשך הקמפיין".

"הנבחרת היא תמיד בבואה של הליגה, ולכן הנתק", מסביר אלון חזן, "אבל אני דווקא לא חושב שהוא כזה גדול, כי במדינה כמו ישראל המוטיב הלאומי הוא חזק מאוד ואני בטוח שכשיהיו סימנים חיוביים מהנבחרת, כולם יוכלו להתלכד שוב". אריק בנאדו מסמן פתרון: "אני מאמין שצריך התעלות חד פעמית, איזו הצגה אחת מרגשת שתדביק את הקהל והשחקנים בטירוף, משהו כמו ה-0:5 אז על אוסטריה, ואז אני בטוח שהקהל ימלא את המגרש ויחבק את הנבחרת".

יש עדיין מחויבות כמו פעם? (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
יש עדיין מחויבות כמו פעם? (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

המאמן מוכח וכולם מדברים על ריבוי כישרון. אולי החבר'ה פשוט לא מחוייבים לנבחרת כמו פעם?
כאן כבר יש קונזצוס, ותתפלאו - כוכבי העבר פוסלים על הסף אפשרות שיש מי שמזלזל. בנאדו יורה: "בזמנים שלנו כל התכנסות של הנבחרת היתה עושה לנו צמרמורת, והיינו באים להתאבד על המגרש. גם אם זה לא נראה ככה היום, אני בטוח שמי שמגיע לנבחרת אוהב אותה לא פחות ומוכן לעשות הכל".

חזן הולך יותר רחוק: "אני לא חושב שאין מחוייבות היום, ואם יש מי שמזלזל הוא צריך לשבת בבית. הנבחרת צריכה להיות לפני כסף ולפני הכל ואני לא מאמין ששחקנים מגיעים לנבחרת ולא נותנים כל מה שיש להם". אפק מסכים אך מחדד: "יש מחוייבות, אבל שחקנים צריכים לצאת מהקונכיה שלהם ולהתחיל לקחת אחריות".

בואו נקרא לילד בשמו: בנבחרת טוענים שהתקשורת מחכה שהם יפסידו.
"שטויות", אומר מזרחי. "הביקורות זהות למה שהיה לפני 10 ו-15 שנים, וזה בסדר. השחקנים חייבים לעמוד בלחץ, אחרת אין להם מה לחפש בנבחרת". חזן מספק תיאוריה מעניינת: "הבעיה היא שכולם כאן חיים אחורה, ולא קדימה. אנחנו בטראומה כבר 40 שנה במקום לחיות את היום. נכון שיש ביקורות מתלהמות, אבל זה רק בגלל שהחשיפה היום יותר גדולה. בזמנים ההם הכל הסתכם ב-3 עיתונים, וכיום אנחנו חיים בעידן תקשורתי".

גם אפק מספק תיזה משלו: "הווליום של הביקורות הולך ומקצין, אבל חלק מזה זה בגלל המיאוס על מה שקורה בהתאחדות ובדרגים הגבוהים שמנהלים את הכדורגל. כשאנחנו היינו בנבחרת ידענו שיפרגנו לנו מכל הלב אם נצליח ויבקרו אותנו קשות אם ניכשל, וזה בסדר גמור". בנאדו, כמו בנאדו, לא מבין על מה הרעש: "גם אם התקשורת מבקרת בצורה קיצונית, ספורטאים אמיתיים צריכים להתרכז במשימה ולא במה יהיה אם יפסידו. בתור שחקן נבחרת אתה פשוט לא יכול לייחס לזה חשיבות גדולה מדי".

"לכל מאמן יש פייבוריט". גוטמן (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

יחסי בניון-הנבחרת לאן?
הסכמה גורפת בין חברי הפאנל. על פי כוכבי העבר של הנבחרת, יוסי בניון פשוט חייב להישאר השחקן המרכזי גם אצל גוטמן. אפק: "לאור המבחר הגדול בהתקפה, זה לגיטימי אם גוטמן לא רוצה להסתמך רק עליו, אבל מה שיש ליוסי אין לאף אחד אחר. אל תשכחו שהוא תמיד היה שם בשביל הנבחרת ולקח על עצנו מה שאחרים לא היו מוכנים. אם הוא ישחק בווסטהאם באופן קבוע אז הוא חייב להיות בהרכב". מזרחי ממשיך באותו קו: "בניון מנוסה ויודע להתנהג מול גוטמן ומול התקשורת, כך שהסערה סביב ספסולו במשחק בבאקו תחלוף, וברגע שהוא יהיה בהרכב ווסטהאם יהיה קל להפיק ממנו הרבה גם בנבחרת. הוא יתרום עוד הרבה לגוטמן".

"יוסי תמיד היה השחקן המרכזי בנבחרת ואין בכלל ספק שגם בקמפיין הזה הוא צריך להמשיך ולהוביל את הסגל", מתמצת בנאדו, ורק חזן מזכיר: "בקמפייו הקודם בניון ספג אש וכולם דרשו ש'יחזיר את המפתחות', והנה פתאום שואלים איך ייתכן שהוא לא משחק. מדובר באחד מגדולי השחקנים שלנו אי פעם, ויותר חשוב - בספורטאי גדול. יוסי עבר קיץ של חוסר ודאות, האינטואיציה של גוטמן הובילה לספסולו בבאקו, וזה לגיטימי. גם קאפלו שלח את ארשבין הביתה. שמחתי לראות שבניון התנהג בצורה מכובדת, ועובדה שגוטמן חזר בו והערב הוא יפתח. אם הוא מתאים לפרמיירליג - הוא מתאים לנבחרת".

ואם כבר גוטמן...
אחרי התיקו באזרבייג'אן, נשמעו תהיות על כך שדווקא ורמוט ושכטר, שזכו בדאבל תחת גוטמן בהפועל ת"א, פתחו בהרכב. חזן טוען שכל עוד המאמן הלאומי לא מקובע, אז אין בעיה עם כך שבחר בשחקנים איתם עבד על פני אחרים: "הוא חי את היום-יום שלהם כשהיו יחד באותה קבוצה והוא מכיר אותם, כך שזה בסדרץ כל עוד מדובר במשחק הראשון".

אפק מסביר לעומק: "לכל מאמן יש פייבוריטים וכאלה שהוא סומך עליהם. אם הוא נותן לוורמוט ושכטר קרדיט כי הם הביאו אותו להצלחות בעבר - זה לגיטימי. נצטרך לשפוט זאת לאורך הקמפיין". גם האווירון מסכים: "אפשר להתווכח על הבחירות של גוטמן מול אזרבייג'אן, אבל הן היו לגיטימיות ביותר. אי אפשר לבוא ולומר אחרי משחק אחד שהוא דבק בשחקני הפועל ת"א כי הוא מכיר אותם".

עבר מפואר יותר או פחות, הווה בינוני ועתיד לא ברור, אבל בסופו של דבר כנראה שגוטמן ידע לסכם הכל במשפט אחד: "אין לנו נבחרת אחרת". תרצו או לא, למדינה הזאת יש רק כדורגל אחד, המדים יהיו תמיד באותו הצבע, להצלחות המועטות תהיה את אותה היסטריה וגם הכשלונות עוד יהדהדו מעל דפי האינטרנט. אבל כמו שאומרים אצלנו - יהיה בסדר. כי כנראה שככה בדיוק אנחנו אוהבים אותה.