עוד חוזר הניגון בנבחרת ישראל, החלום היו קרוב מתמיד אך בשורה התחתונה החבורה הלאומית לא סיפקה את הסחורה. הבחורים האמיצים של ווילי רוטנשטיינר היו במרחק של שני משחקים בלבד מההעפלה היסטורית ליורו וגם הגיעו לדו קרב פנדלים מול נבחרת סקוטלנד, שעלתה בהרכב טלאים אבל דווקא ערן זהבי מבין כולם החמיץ את הפנדל היחידי, והנבחרת הפסידה 5:3 בבעיטות ההכרעה.
אפשר להגיד שהזדמנות כזו ככל הנראה לא תחזור בשנים הקרובות ולכן שברון הלב כל כך גדול. על אף ששיחקנו בחוץ מול יריבה בעלת שחקנים טובים יותר על הנייר, המצב של המארחת שיחק לטובתו כשג'יימס פורסט נעדר בשל פציעה וסטיוארט ארמסטרונג, קיירן טירני וראיין כריסטי נעדרו לאחר שהראשון נמצא חיובי לקורונה.
מכיוון שעבור שתי הנבחרות זה היה משחק חשוב ביותר לאחר שורה ארוכה של כישלונות, המשחק שוחק באופן זהיר לרובו כששני המאמנים ניסו לבטל אחד את השני. למרות זאת, המארחת הייתה מעט מסוכנת יותר והצליחה להגיע לכמה מצבים, שנעצרו בסופו של דבר אצל אופיר מרציאנו. אפשר להגיד שהחלק הקדמי שלנו לא היה חד מספיק ולא הצליח להיות מעורב ורק בדקות האחרונות של המשחק חלה התעוררות מסוימת שלא הספיקה.
שתי הנבחרות היו מרוצות מכך שהמשחק הלך לפנדלים כשהאוויר של השחקנים אזל ולא היו להם מספיק איכות בשביל להכריע את ההתמודדות. לאחר שג'ון מקגין עשה את המוטל עליו וכבש בבעיטה הראשונה, שכמעט נעצרה אצל מרציאנו, האופטימיות בנבחרת הייתה גדולה כזהבי ניגש לבעיטה הראשונה. למרות זאת, דווקא הכוכב הבלתי מעורער של הנבחרת בשנים האחרונות שלח בעיטה לא מספיק טובה, שנעצרה אצל מארשל ומאותו רגע הסקוטים לא נתנו להזדמנות לחמוק להם מבין הידיים.
צריך להגיד שרוטנשטיינר היה חייב להעיז יותר מול נבחרת עם לא מעט בעיות, בעיקר בחלק ההגנתי אבל לצערנו הוא לא עשה זאת. הקישור הישראלי היה אנמי לפרקים ממושכים ובעקבות כך שטף המשחק נפגע והכדורים לא הצליחו להגיע לזהבי, דאבור וסולומון בחלק ההתקפי. למרות זאת, אפשר לציין שני שחקנים שהיו מצוינים ועשו את ההבדל בפן ההגנתי והם אלי דסה, ששיתק את אנדי רוברטסון וחאתם חאתם עבד אלחמיד.
