הטוב, הרע והמכוער: על הפערים בין הנבחרות

הטוב
יום אחרי שאלישי כדיר חגג פעולה מוצלחת של ליאור אליהו (וכולם מכירים את דפוסי הנדידה שקושרים בין השניים), עומרי כספי התמוגג מפעולה של אותו אליהו. אוחיון מפרגן למקל, שנלחם לצד לימונד. נבחרת הכדורסל מעניקה לכל חובב ספורט ישראלי סיבה להתרגש פעם אחר פעם לא רק בזכות רוח הלחימה הבלתי מתפשרת, אלא גם בגלל מגוון פעולות שזוכות לכותרת "הקרבה".

דיאור פישר מצליח לצאת גבוה לפיק אנד רול פעם אחר פעם כי הוא יודע שיש מי שיגיע לחפות עליו. יוגב אוחיון סוגר את השחקן שלצדו לריבאונד בידיעה שכך יהיה קל יותר לחבר לקטוף כדור חוזר. שחקנים נותנים עבירות למען ההצלחה הקבוצתית, כי זו הפעולה הנכונה שדרושה כדי לנצח. כי הקרבה אמיתית היא לא רק לזנק על כדור, אלא לשים את האגו בצד למען הקולקטיב. וכן, שחקן שעושה טעות יודע לשבת בצד, לסתום את הפה, לספוג שאגות מארז אדלשטיין ולחשוב איך נמנעים מפאשלה בפעם הבאה.

אולי קל להחמיא ככה אחרי שני ניצחונות בשני משחקים, אבל זה לא אומר שאין לחץ. אחרי חודש של הכנות, משחקים, אימונים ונסיעות, הבחורים בכחול-לבן חייבים להתאקלם לכל מצב כמה שיותר מהר. ואל תחשבו שבשלב הזה אמירות בסגנון "צריך להישאר מרוכזים" הן רק קלישאות נבובות. אין זמן לחגיגות, אין פנאי למרמורים, אין מתי לדשדש בביקורת שספגת, אין סיבה לספור דקות. הדוגמא הטובה ביותר הגיעה כבר במשחק הראשון. במהלך המחצית השניה המומנטום נבלם עם סל שאיים להחזיר את רוסיה. מישהו לא היה עירני, מישהו לא סגר טוב. הלחשושים הסתובבו בין כולם בירידה לפסק הזמן שהזעיק המאמן. ארז אדלשטיין, טיפוס ביקורתי שלא נוטה להתעלם מטעויות, ביצע פעולה פשוטה. "היסטוריה", השתיק את כולם וניגש לשרטט את הצעד הבא במירוץ לניצחון.