sportFive1200062 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5
יכולים לחיות ביחד (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
יכולים לחיות ביחד (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

רבות נוהג לומר שהכדורגל הוא "המראה של החברה". שמה שקורה מחוץ למגרש, בסופו של דבר יחלחל אל תוך המגרש. לפעמים הוא משמש מציאות חלופית או אסקפיזם נהדר מהמציאות, אבל לרוב הוא מעין מיקרוקוסמוס לתהליכים הגדולים יותר שקורים בעולם. מנבחרת צרפת, שדרכה אפשר לראות בדיוק את השפעתם של מהגרים חדשים על החברה שאליה הם מגיעים; ליגת האלופות, שבשנים האחרונות כולה מאבק יוקרתי בין "כסף ישן" (תעשייתי) ו"כסף חדש" (של נפט) - וכן, גם בנבחרת ישראל. ברוכים הבאים לעוד מאמר על פרשת מואנס דאבור. תודו שזה היה חסר לכם.

השורה התחתונה היא שמואנס דאבור טעה. לא טעה בכך שביטא את רגשותיו או את דעותיו - זו זכותו של כל אדם, ואני הראשון להגן על זכותם של ספורטאים לומר את דעתם לא פחות מאשר כל אזרח רגיל. הוא טעה כי בעיצומה של תקופה רגישה ומבעבעת, הוא לא זיהה נכון את רחשי הלב של הציבור הכללי. הוא לא הבין איך הדבר יתפרש בעיני קהל רחב יותר, בתוך מבצע "שומר החומות" - שגם ככה כלל בתוכו לא מעט סכסוכים מורכבים בהרבה. מתוך כעס, שככל הנראה היה אותנטי, הוא פעל באופן נמהר - ושילם על כך גם מחיר כבד מבחינת דעת הקהל עליו, מחיר שהוא משלם עד עצם היום הזה (גם יותר משנה אחרי שצה"ל והחמאס הפסיקו את האש בפעם החצי מיליון).

ואחרי הטעות הזאת, בהחלט יש כאן מקרה קלאסי של מוסר כפול. כי דאבור הוא לא השחקן היחיד בנבחרת הנוכחית שהביע את דעתו הפוליטית - כולל דעות קיצוניות ומתלהמות. בסגל של נבחרת ישראל, ממש לידו, יושב שון וייסמן - חלוץ נהדר ומוכשר, שהביע תמיכה בגורמי ימין קיצוני, כאלה שהסיתו לא פעם נגד העם שממנו דאבור, ולא מעט שחקנים אחרים בנבחרת, מגיע. ובכל זאת, למרות שוייסמן הביע דעות מאוד קשות, לא נגרם לו נזק ציבורי. איש לא תבע ממנו הסברים, איש לא חשב שהוא "צריך ללכת הביתה". ולמען הסר ספק, לא דאבור ולא וייסמן צריכים לפרוש מהנבחרת או להיכנע לדעת קהל כזו או אחרת לגביהם. שניהם בנבחרת ישראל מסיבה אחת פשוטה: הם טובים בכדורגל, והם ראויים מספיק כדי ללבוש את מדי הנבחרת.

סמל להתעלות מעל המחלוקות. נבחרת ישראל (אלן שיבר) (צילום: ספורט 5)
סמל להתעלות מעל המחלוקות. נבחרת ישראל (אלן שיבר) | צילום: ספורט 5

וזה כל מה שאמור להיות חשוב לנו, כאוהדים. מי שלובש את מדי נבחרת ישראל, מי שמקריב למענה בכל מובן (ודאבור בפירוש הקריב מעל המצופה, דווקא בגלל שריקות הבוז שהוא חוטף בכל משחק), מי שמשחק רק בשביל הדגל ובשביל המדינה שהוא חי בה, הוא פטריוט במלוא מובן המילה - כי הוא משחק בשביל כולם, יהודים וערבים כאחד. גם אם דעתו הפוליטית מורכבת יותר, גם אם לא תמיד הוא מתיישר עם הדעות של הציבור היהודי הכללי. השאלה מי צריך ללבוש את מדי נבחרת ישראל צריכה להיות שאלה מקצועית גרידא - האם הוא טוב או לא טוב מספיק, על פי שיקול הדעת של המאמן והצוות שמעליו. את הוויכוח על האם הם צודקים או טועים באינסטגרם, תשאירו לקהל שבחוץ.

רק לא מזמן, נבחרת ישראל - בעיקר בתקופתו של אנדי הרצוג, אבל גם לפניו - היתה סמל חיובי לדו קיום יהודי-ערבי בארץ הזאת. היא היתה מקום שבו, למרות לא מעט רעשי רקע, שיתפו פעולה יהודים וערבים, כולל אנשים שככל הנראה לא חושבים פוליטית אותו הדבר. הם שיחקו, הצליחו ונכשלו יחד - כי המדינה הזו בסופו של דבר שייכת לכולם. אהבת ישראל היא לא מונופול של יהודים או ערבים, החיבור למקום הזה יכול וצריך להיות של כל מי שגר כאן, לא משנה מהי דתו או מאיזו מדינה ההורים שלו באו.

יכול להיות שזו היתה אשליה. יכול להיות שלא לנצח יכלו חומות האצטדיונים של סמי עופר, טרנר או בלומפילד לחסום את ההמון הזועם שמתקבץ מחוצה לו. יכול להיות שהמחלוקות בחברה הישראלית, סופן יהיה שיפלגו את הנבחרת - או שיגרמו לקרע ממשי בתוכה. אבל גם אם זו אשליה, תשאירו לנו אותה. היא חשובה כדי לסמל לכל יושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד, שיש אפשרות אחרת. שיש דרך אחרת שבה אנשים יכולים להתעלות מעל המחלוקות - ולהבין שיש קולקטיב שיכול לכלול גם אנשים שונים, מעדות שונות, מאמונות שונות.

במילים אחרות, בין אם תנצח או תפסיד באלבניה - נבחרת ישראל היא הסיכוי האחרון של כל מי שמאמין שמהמדינה הזו יכול לצמוח שלם שגדול מסכום חלקיו. ולכן, בניגוד לחבריי מכלי תקשורת אחרים, אל לו למואנס דאבור לפרוש. פרישה שלו תהווה ניצחון עבור כל מי שרוצים נבחרת מפולגת, עבור כל מי שחיים מהמחלוקת, עבור כל מי שלא רוצים שיתוף פעולה - אלא מלחמה עקובה מדם בתוך הכדורגל הישראלי. אסור שזה יקרה.

מואנס דאבור הוא אחד השחקנים הטובים בדור הזה. בהיעדרו של ערן זהבי, ירצו המגמדים או לא - הוא הליגיונר הבכיר שלה. לא פעם הוא הצליח להציל את הנבחרת מהפסדים מביכים, והיה שותף לשני הניצחונות הכי מדהימים שלה (שניהם על אוסטריה בסמי עופר). מואנס דאבור שווה מקום בנבחרת ישראל, והרוויח את המשבצת שלו בחוד ההתקפה בדם, יזע ובכישרון גדול. לאף אחד אין זכות לקחת ממנו את זה. לא משנה כמה חזק הוא צועק במגפונים, לא משנה כמה חזק הוא שורק בוז.