המשחק בסמי עופר מילא אותי שמחה ואושר אדיר. ראינו אתמול (ראשון) את המחצית השנייה הכי גדולה של נבחרת ישראל בעשרים השנה האחרונות, וגם ערן זהבי באופן אישי נתן משחק ענק, וזו התצוגה הכי טובה שלו בכחול לבן עד היום, כמו גם התצוגה הכי טובה של שחקן בנבחרת הרבה מאוד זמן.
עד כמה הכדורגל יכול להיות מפתיע ומדהים? במשחק הערב בסמי עופר, קיבלנו תשובה חותכת. ההרכב שהרצוג פתח איתו לא היה טוב לדעתי, הגנתי מדי למשחק ביתי שבו אתה צריך לכבוש ולנצח, אבל אלה הדברים הבלתי צפויים שקורים בכדורגל: קבוצה יכולה לא לשלוט במשחק, לא לספוג עם הרבה מזל, אבל לדייק באופן אדיר בצד השני ולנצח בסופו של דבר.
המחצית הראשונה לא היתה גדולה, ומגיע קרדיט גדול מאוד לאריאל הרוש, שאלמלא ההצלות שלו יכול מאוד להיות שהיינו מפסידים את המשחק. אבל ברגע שזהבי הבקיע את ה-0:2, אחרי כל ההזדמנויות האוסטריות, זה נתן להם מכה מוראלית אדירה, ומצד שני נתן את האות להצגה של הנבחרת.
במחצית השנייה, מעודדת מהיתרון שהשיגה, הנבחרת הציגה יכולת נפלאה, ללא ספק הגדולה ביותר בעשרים השנה האחרונות. הנבחרת שטפה את המגרש, ובראשם ערן זהבי, שבאמת הוכיח את עצמו הערב. השחקנים נתנו את הנשמה ונלחמו, ולכולם מגיעות המון מחמאות על המשחק בסופו של דבר.
זה לא סוד שהיתה לי לא מעט ביקורת על אנדי הרצוג, בעיקר על מערך הגנתי מדי ועל זימונים לא ברורים, אבל על דבר אחד מגיע לו קרדיט גדול: הוא החדיר בנבחרת רוח לחימה וגישה אחרת, ומבחינה מנטלית עשה שינוי עמוק בנבחרת ישראל, שינוי שהיה דרוש אחרי שזו היתה נקודת התורפה המרכזית של הנבחרת בשנים עברו.
במבט קדימה, המשחק היום החזיר אותנו לתמונת הסיכויים. ברור שאם חס וחלילה היינו מפסידים, אחרי התיקו מול סלובניה, היה קשה להתאושש מזה. אחרי ניצחון חשוב על יריבה ישירה במאבק על הכרטיסים לאליפות אירופה, אפשר לחזור ולהאמין. אבל גם אם נעלה וגם אם לא, דבר אחד בטוח: לערן זהבי, אחרי היום, יהיה על מה לספר לנכדים.
