פעם סיפר לי אחד מבכירי המדינה בשיחה אישית כמה טוב לא להיות זה שמחליט: אתה זה שצריך לקחת אחריות, לשאת בעול, לקבל החלטה לא פופולארית אך נכונה ולחשב מראש את הסיכויים והסיכונים. אין לך בדיעבד אפשרות לפרשן מהצד.
החלטה קשה אפוא, עמדה בפני ההתאחדות לכדורגל: האם לחדש את משחקי הכדורגל תחת מלחמה ומצב פוליטי מתוח או שמא לגלות אחריות לא פופולארית ולהמתין עד לרגיעה?
גם במבחן של זמן ועוד בטרם סיומו של המבצע בעזה, אני יכול לומר בזהירות כי זו עוד אחת מההחלטות הנכונות והאחראיות שלקח אבי לוזון כיו"ר. חידוש משחקי הכדורגל, פירושו להגלות עשרות קבוצות מליגות רבות ומכל הגילאים – ממגרשן הביתי שבאזורי הסכנה – אל עבר המרכז או הצפון שיהיו פקוקים גם כך מעומס משחקים.
הלוואי ורק זו הייתה הבעיה: מה יקרה במשחקים מול קבוצות ערביות? האם שוב ניאלץ להיות בוחני הכליות והלב של הקהל הערבי שיבכה את דם אחיו בעזה או שמא נגלה הבנה להתנהגות כזו או אחרת של קהל אשדודי, אשקלוני או ירושלמי שיכלא זעמו במצב? הפיכת האצטדיונים לשלהוב פוליטי חסר מעצורים זה ממש לא השגרה שאנו רוצים לחזות בה.
ומה בקשר לשידורי הטלוויזיה? מישהו מדמיין לעצמו את יורם ארבל משדר בהתלהבות שער ודקות לאחר מכן נאזין במבזק על בשורות איוב מהדרום. עד היום מהדהד בראשנו המסך הכפול המפורסם שבחציו רצו מכבי חיפה וקריית-גת במשחק חסר משמעות מציאותית אל מול תמונות פיגוע קשה.
חזרה לשגרה, פירושה נוח לאנשי המרכז והצפון. אך עבור אחינו מהדרום, מדובר בטרטור על טרטור קיים שוודאי לא יתרום למצבם ולהלך רוחם. אין להשוות בין הכדורסל לכדורגל: היה לי את הכבוד לצמוח ולהגיע מענף הייצוג המוביל שלנו, אך הכדורגל הוא תעשייה אדירה – ממש עיר גדולה וסואנת לעומת פונדק הדרכים של הכדורסל. זאת יודע גם אבנר קופל, שמבחינתו קיום המשחקים והחזרה לשגרה אינה נושאת את אותן ההשלכות שהכדורגל נאלץ להתמודד מולה. זאת בניגוד לאוכלי חינם למיניהם מענף הכדורסל שמבקרים על גבי העיתון את החלטת ההתאחדות לכדורגל.
צביעותו של העולם
כשארה"ב מפציצה בעיראק ובאפגניסטן וילדים רבים נהרגים – זה עובר בשקט. כשרוסיה מפרקת לגרוזיה את הצורה והדם נשפך כמים – לא קרה כלום. וכמובן, שבמדינות ערב הנאורות יוצאים מדי יום להורג עשרות אנשים שאיש אינו יודע או יידע על גורלם – גם כאן כמובן, הכול בסדר.
אבל שסבלנות ישראל פקעה מירי של 8 שנים על תושביה בדרום – זו שערורייה. כשמחפשים את ראשם של נחשי הטרור המתחבאים בין ילדים ונשים – זה פשעי מלחמה. נדמה שבכל פעם מחדש אנחנו רק צריכים לספק תירוץ מינימאלי כדי לגלות שאנחנו שנואים. בכל מקרה ובכל מצב.
אולי אפילו בסתר לבם הם מודים לנו, אזרחי העולם, על שאנחנו מספקים להם סיבות טובות לצאת החוצה ולשחרר מכל הלב את קתרזיס השנאה שיושב להם בלב עלינו מאז ומתמיד.