תחושה של משחק עונה על תואר האליפות. כך הרגישו עשרות העיתונאים שהגיעו היום (רביעי) בצהריים למלון "הילטון" בת"א למסיבת העיתונאים של אייל ברקוביץ'. מאז ההודעה של "הקוסם" על מסיבת העיתונאים אתמול, הדריכות שהייתה באוויר הייתה גדולה והגיעה לשיאה בשעה 12:00.
ההתרגשות בקרב כל אלו שראו וחוו כמעט הכל הגיעה לשיאה כשאייל נכנס לחדר התקשורת במלון, כשהוא מחזיק בידיו שקיות עם חוברות לא מזוהות, דרוך, מרוכז ומפוקס. יש מטרה והוא ישיג אותה.
אייל, מהודק ומסודר, מול עשרות זוגות עיניים, כשבשקית אותה נשא היו מספר דברים שהוא רשם לעצמו. הרשימה שהכין החזיקה מעמד בדיוק דקה כשהוא התחיל לדבר. אחרי רבע שעה הוא הבין שכל מה שהכין לא שווה כלום והוסיף קריצה ברקוביצ'ית טיפוסית לכיוון המשפחה שעמדה בצד וסינן: "העיקר שהתכוננתי מראש".
הנאום של ברקוביץ' ארך כ-32 דקות ואף אחד לא הפסיד מילה. נאום שראש הממשלה נתניהו ואפילו הנשיא אובאמה לא היו מתביישים בו. לא היו שתיקות מביכות. כולם רצו לשמוע רק עוד ועוד.
אפשר להגיד הרבה דברים על "הקוסם". יש שאוהבים אותו, יש שפחות, אבל דבר אחד ברור לכל: האיש מרתק. באמצעות יכולת ורבאלית מרשימה הוא עבר מעיתונאי לעיתונאי ודיבר איתו כאילו הם מכירים שנים. חלק קיבלו צ'אפחה על הכתף, חלק קיבלו מכה חזקה יותר, אבל כולם קיבלו את תשומת הלב שהם ראויים לה. אפילו העיתונאים הוותיקים ביותר, שראו וחוו הכל, לא היו יכולים להסתיר את שביעות רצונם מברקוביץ'.
אלו הם אותם עיתונאים שנמנמו במסיבות העיתונאים של דרור קשטן בשני הקמפיינים האחרונים. עיתונאים שכבר הרימו ידיים וויתרו על נסיעות עם הנבחרת, מצאו את עצמם חוזרים לחיים ולו לכמה דקות. אייל הדליק את האווירה והעביר תשוקה, שהלוואי ולשחקנים שלנו על הדשא תהיה.
למרות שלא קרא מדף, ברקוביץ' היה מרתק ועבר את כל הנושאים. הוא שמר בבטן הרבה והיום הוא הוציא. גם מי שנגדו ולא רוצה לראות אותו מאמן נבחרת, חייב להודות שבאמת אין שני לו. מי שהעביר ביקורת צריך לחשוב רגע עם עצמו: "מה בעצם אייל אמר? שהוא רוצה להיות מאמן נבחרת?! שהוא רוצה לעשות בנבחרת מה שהוא עשה כל כך טוב בבית הספר לכדורגל בנשר?".
אנשים כמוהו, שרוצים לשפר ולעשות פה כדורגל אחר, הם ברכה לכדורגל הישראלי. שימו ברקו בתוך כל מועדון כדורגל ואולי יהיה לנו כאן כדורגל תקין.
לא ספרנו, אבל המילה שהיתה הבולטת במסיבת העיתונאים היא המילה "לב". תיזכרו באיזה סוג של שחקן הוא היה. ווינר אמיתי, שלא מוכן ללחוץ את היד לאותו מגן אוסטרי שבעיקר בא ללגלג עליו ב-1:1 המרגיז שמנע מאיתנו עלייה להצלבה, שחקן שהגיע לשחק בנבחרת פצוע עם זריקות ושחקן שלקח ללב ונעלב עד עמקי נשמתו כשהודיעו לו שהוא לא בנבחרת.
הרי מה חסר לנבחרת שלנו? יכולת הגנתית? אוואט, בן חיים, סטרול, בן דיין, כיאל, תמיר כהן. יכולת התקפית? בניון, סהר, אסולין, קטן, גולסה, שכטר, ורמוט, ארבייטמן, בוזגלו. ניסיון אירופי? מכבי חיפה בצ'מפיונס, הפועל ת"א בליגה האירופית, בניון בליברפול, כהן בבולטון, אוואט וסהר במיורקה ובאספניול והליגיונרים בבלגיה.
אז מה חסר? לב, נשמה, מחויבות וטירוף. הרי ברקו היה היום באדרנלין מטורף במסיבת העיתונאים, כי הוא דיבר מהלב. כי הוא באמת רוצה להוביל את הכדורגל שלנו קדימה.
כששאלו אותו על כסף, הוא צחק. "אני אמרתי כסף? לא מעניין אותי בכלל". כשעיתונאי שאל על שכר למאמן זר, אייל אמר: "עדיף להשקיע במחלקות נוער". הוא יכול להגיד שהוא רוצה 2 מיליון יורו לעונה ועדיין רוב העם יהיה מאחוריו. גם אייל יודע שאם הכסף יושקע במחלוקת נוער, הפס או הגול של הילד שיגדל באותה מחלקת נוער ירגש אותו יותר מכל "0" בסוף החודש.
את מסיבת העיתונאים הוא סיים כשהוא מזיע אבל מחויך. לחץ ידיים לכולם, חייך והודה להם שהגיעו לשמוע אותו. אבן ירדה לו מהלב. כמו שחקן ששיחק 90 דקות ויודע שהוא עשה הכל בשביל הקבוצה שלו. ועכשיו נשאר רק דבר קטן: העם רוצה, שחקנים רוצים, מדינה רוצה, אז מה כבר נשאר? לתת את הנבחרת למי שבאמת רוצה אותה. לכו תדעו, אולי בטעות אפילו נגיע ליורו.
