זו מכבי שלי. הקבוצה שעולה לשחק ללא שום פחד מהיריב, עם הקרבה של כל השחקנים, שרוצים לרדת מהמגרש רק עם ניצחון.
כמה שאני מאושר אין לכם מושג. סוף סוף יצאנו מבלומפילד עם חיוך מרוח על הפנים, עם הראש למעלה, תענוג לנצח את מכבי חיפה, במיוחד כשאף קבוצה בליגה עדיין לא עשתה זאת העונה. 3 עונות זה לא קרה וזה הרבה זמן, תאמינו לי.
אני אופטימי מטבעי, תמיד מאמין שמכבי שלי יכולה לנצח כל קבוצה, כזה אני, מכביסט מלידה. אני חי בשביל משחקים כאלה - האווירה, המתח, הלחץ הבלתי נגמר. כשזה מסתיים בהפסד זה מאוד כואב, אבל הפעם לשם שינוי זה נגמר בניצחון מתוק.
הגעתי לאצטדיון בשעה 19:00, שעה לפני תחילתו של המשחק. הסתובבתי הלוך חזור ליד הקופות, ספגתי את האווירה שהיתה בחוץ ופגשתי שני חברים.
במשך רבע שעה קשקשנו קצת על מה שעומד להתרחש במשחק. שני החברים הודיעו לי שהם חותמים על תיקו ואני הייתי בשלי ואמרתי שאני רוצה לנצח וזה בהחלט אפשרי.
השעה 19:30, הגיע הזמן להיכנס ליציע. נפרדתי מחבריי שיושבים בשער 8, איחלנו אחד לשני בהצלחה וצעדתי לעבר שער 10-11, השער הקבוע שלי.
הלחץ עושה את שלו, היציעים מתחילים להתמלא ואני במבט חטוף לדשא בודק מי עולה בהרכב במקום טומאסיץ' החולה. לא הספקתי עדיין להציץ והטלפון שלי קיבל הודעת SMS. החבר משער 8 מודיע לי: 'הוא פותח עם ניסו קפילוטו', החזרתי לו הודעה: 'נקווה לטוב, יהיה בסדר'.
האווירה בבלומפילד מתחממת, אין כמו לפגוש את מכבי חיפה, זה מזכיר לי תמיד את העבר המפואר בין שני המועדונים האלה.
זהו המשחק התחיל, הסיגריה הראשונה יוצאת מהכיס והלחץ, אוי הלחץ, עושה את שלו, רק תן לי ניצחון אלוהים בבקשה, אני מסתכל לשמיים ומתחנן שהפעם אהיה בצד השמח.
3 דקות חלפו להם וחיפה קיבלה כדור חופשי. "רק לא גול על ההתחלה", אני אומר לעצמי, "זה ישבור אותנו". ופתאום, לאחר תרגיל מוצלח של הירוקים, טשיירה הבלם בועט לעבר השער ושטראובר בהדיפה מוצלחת משאיר אותנו בחיים.
2 דקות חולפות ואנחנו בהתקפה. אילייב הסרבי במסירה גאונית מוצא את מאיוקה בתוך הרחבה והחלוץ הזמבי בועט כמו גדול כדור שנוחת ברשת של דוידוביץ'. "יש יש יש", אני צועק ולא יודע לאן לרוץ, הקהל הצהוב חוגג ונשבע לכם שהרגשתי את בלומפילד רועד.
איזו פתיחה חלומית למכבי, זה מה שחלמתי ורציתי - שנוביל במשחק, שהשחקנים יקבלו ביטחון ואנחנו נדחוף אותם קדימה.
מה שגול יכול לעשות לקבוצה. מכבי נראתה טוב, היינו ראשונים לכל כדור וכל שחקן נתן את הנשמה שלו על הדשא (למה זה לא קורה כל משחק).
בדקה ה-25 ישראלביץ' השאיר את אילייב מול דוידוביץ' והסרבי פגש רק את הקורה. אני תופס את הראש וממלמל, אוי כמה שאנחנו פראיירים, רק שלא נשלם על זה בהמשך.
5 דקות עברו ודבאלשווילי הרים לארבייטמן שהוריד בראש לקטן שבעט לשער ושוב שטראובר מציל אותנו מספיגה. זה היה קרוב, אני כבר ראיתי את הכדור ברשת.
עוד לפני המחצית, חיפה הספיקה להגיע לעוד חצי מצב של דבא וגם אנחנו יכולנו שוב למצוא את הרשת אם מלול שהיה מצוין במשחק, היה מוצא טוב יותר שחקן צהוב בכדור רוחב שהוציא אחרי מבצע מבריק שלו. זהו, אלי חכמון שורק למחצית, אני מרוצה, הקהל הצהוב מרוצה והשחקנים יורדים לחדרי ההלבשה בליווי של מחיאות כפיים וקריאות: "מכבי, מכבי, מכבי".
ניצלתי את הזמן בהפסקה לדיונים על המשחק עם אוהדים שהיו מסביבי ודבר אחד היה משותף לכולנו - חיוך מאוזן לאוזן. הרבה זמן לא שמחנו ככה וכולנו הסכמנו עם דבר אחד - שהמחצית היתה ארוכה מידי כאילו כבר עברו 90 דקות, ככה זה כשהלחץ משחק תפקיד מרכזי.
המחצית השניה החלה ואיתה גם הספירה לאחור לסיום המשחק. לא מעניין אותי כלום, אני רוצה לשמוע את השריקה האחרונה כמה שיותר מהר. מכבי חיפה השתלטה על המשחק ולא סיכנה כל כך את השער שלנו, אני הייתי מרוצה וקיוויתי שנצא למתפרצת שתגמור את המשחק הזה.
ליאור ז'אן נתן את אחד המשחקים הגדולים שלו, ראלדס היה תחנה אחרונה בהגנה שלנו, קפילוטו שיחק כאילו זה המשחק ה-100 שלו במדים הצהובים ודור מלול כבר אמרנו?
אני מסתכל לעבר לוח התוצאות והזמן מראה דקה 75. אני מסתכל אחורה ואומר לאוהד שלידי: "אם נחטוף בטעות עכשיו גול, זה יהיה מאוד כואב". הוא הינהן בראשו ואני הסתובבתי ושלפתי עוד סיגריה מהכיס. יאללה או שנשים את השני או שזה יגמר כבר, זה יותר מידי עבורי.
עוד דקה עוברת ועוד דקה והקהל כבר מתחיל עם השירים שפותחים את החגיגות. חיפה יוצאת להתקפה, אנחנו שותקים, חלילה שלא ננחס בטעות. הדקה ה-88 הגיעה, זו הדקה שאנחנו שרים למלך שמגיע לו אגב כל הכבוד על ניהול משחק מצוין. 5 דקות תוספת זמן מכריז הכרוז ואני מוציא את הפלאפון מהכיס ומתחיל למדוד.
כמו נצח זה נראה, אבל די זה הגיע. המשרוקית בפה. אנחת רווחה, אפשר לחזור לנשום, ניצחנו את חיפה, הראשונים בליגה שעושים זאת, בלומפילד נראה כאילו זכינו בגביע המדינה, אבל אפשר להבין אותנו. משהו השתחרר בנו היום, המכביזם פרץ החוצה, מגיע לנו גם לשמוח קצת, הרי אנחנו מכבי ת"א, אנחנו נולדנו לשמוח.
מרגע זה לא ידעתי בדיוק מה לעשות, בדרך כלל במשחקים מהסוג הזה אני רגיל בשנים האחרונות לצאת מיד בשריקה עם הראש למטה, מתוסכל ועצוב. הפעם זה היה שונה. נשארתי ביציע רבע שעה לאחר השריקה, שר שירים ורוקד כמו ילד שראה ניצחון ראשון בחיים שלו. התגעגעתי, אני לא מתבייש להגיד את זה.
ולסיום, לכל אוהדי הפועל ת"א, לא ניצחנו בשביל לפתוח את הליגה ובטח לא בשבילכם. אנחנו במירוץ אל הכתר בדיוק כמוכם וכמו מכבי חיפה. בטח שלא ויתרנו, בטח לא אחרי משחק כזה.
