יום הכיפורים זה זמן לחשבון נפש. זמן שבו כל אחד ואחת לוקח נשימה ומסכם בינו לבין עצמו את השנה שעברה עליו. זמן לתשובות, זמן לשאלות, זמן לקבלת החלטות, זמן לבקש סליחות ובכלל: יום שהוא לרוב יום של התחלות חדשות ויותר מהכל סוף לאירועים שהיינו רוצים לשכוח.
הספורט הישראלי ידע בשנה החולפת רגעים גדולים ואפילו היסטוריים. נבחרת הדייויס של ישראל עשתה את הבלתי ייאמן ועלתה לחצי הגמר לראשונה בתולדותיה, עומרי כספי הוא הישראלי הראשון ב-NBA, מכבי חיפה החזירה את הכדורגל שלנו לבמה המרכזית באירופה עם העפלה לליגת האלופות, נמרוד משיח זכה במדליית כסף באליפות העולם ועוד רגעים.
אבל במקביל, יש הרבה חולאים בספורט שלנו, דברים שעליהם צריכים לבקש סליחה ולקוות שהם לא יחזרו. הכל כדי שהספורט שלנו יהיה קצת יותר טהור ופחות עם אירועים שהיינו רוצים לשכוח.
האלימות המשטרתית במגרשים
בכדורגל הישראלי צריכים להיות אמיצים כדי להגיע למגרשים. רוב האצטדיונים ריקים ויותר מכך אינם מאפשרים לצפות במשחק בהנאה, המחירים מופקעים והאיכות? עדיף לא להגיד כלום. אולם בשנה החולפת ראינו תופעה חדשה ומדאיגה: עימותים חוזרים בין כוחות המשטרה והאבטחה לבין אוהדים.
אוהדי הפועל ת"א בקרית שמונה, אוהדי בית"ר ירושלים בסכנין ואוהדי הפועל חולון באולם בגן נר אחרי משחק נגד גלבוע\גליל אלו רק שלוש דוגמאות. ילדים חוזרים הביתה מובכים ומושפלים ע"י מי שאמור לשמור עלינו. מצד שני, התייחסות מזלזלת ומעליבה לכוחות הביטחון שרק רוצים לשמור על האוהדים שמגיעים לאצטדיונים.
אוהדי הכדורגל צריכים להתרכז בלעודד וכוחות המשטרה צריכים לשמור עלינו. כי יש מספיק אלימות במדינה. היא לא צריכה להגיע גם אצטדיוני הספורט ולאולמות.
אלימות בין ספורטאים
הספורט הוא אמוציונלי, אין ספק בכך. אבל הספורטאים חייבים להבין שהם מסמלים הרבה יותר. כל ספורטאי הוא מושא להערצה של אלפי ילדים. ילדים שתולים פוסטרים של אליליהם בחדרים, ילדים שחולמים בלילה איך הם פוגשים את אותו שחקן ומחליפים איתו מסירות, ילדים שחולמים יום אחד להיות ה"יוסי בניון" או ה"ליאור אליהו" הבאים.
השנה החולפת הייתה רוויית אירועים של אלימות בין ספורטאים, דבר שפוגע גם בשמם של אותם ספורטאים וגם בשם של הספורט שהם מייצגים. ילדים צעירים מקבלים את החינוך הספורטיבי שלהם ממאמנים, משחקנים ומראשי קבוצות, שלעיתים שוכחים שההתנהלות שלהם משפיעה על הרבה מאוד אנשים.
במשלחת השחייה זוכרים היטב את העימות החריף באליפות העולם בשחייה שנערכה ברומא כשנמרוד שפירא בר אור חטף מהלומה בפניו ממאמן הפועל ירושלים, דימה רדינסקי, ובמקום להתעסק בשחייה, התעסקו במשלחת באלימות מבית.
עוד דוגמאות: המכות במשחק הכדוריד בין הפועל למכבי ראשל"צ אל מול למעלה מ-2,000 צופים, רובם נערים. המכות במשלחת הג'ודו במהלך אימון של נבחרת ישראל שהתקיים בווינגייט במסגרת הכנה לקראת אליפות העולם כשבמהלך אימון בין יואל רוזבוזוב ליריבו פאלאלשווילי נתקף האחרון זעם לאחר שרוזבוזוב הפיל אותו ובתגובה הדף עם ברכיה בראשו של רוזבוזוב ההמום שעצר את עצמו מלהגיב ולתקוף בחזרה. אוי לדור העתיד שלנו אם זה מה שהם מקבלים מספורטאים אולימפיים.
לא ניקח צד, אבל בשנה הקרובה כדאי שכל ספורטאי יספור עד 3 לפני שהוא יעשה משהו שאולי יסוקר בתקשורת שבוע ויישכח, אולם בשביל אותם ילדים זה יישאר שנים ארוכות בתודעה.
התנהלות הכדורגלנים שלנו
קשים חייו של כדורגלן. כל צעד שלו נבחן ב-200 עיניים שרק רוצות לראות אותו מועד. ברגע שכדורגלן הופך להיות מוכר, הוא חייב להישמר ולחשוב פעמיים לפני שהוא מתנהל כאחרון האוהדים.
עמית בן שושן, בחור טוב, עשה טעות ושר נגד סלים טועמה בחגיגות הגביע של בית"ר ירושלים. איתי שכטר ודגלאס דה-סילבה הסתבכו עם בחורה שבדית אחרי הניצחון 1:3 על גטבורג ויש עוד דוגמאות: אוהד הפועל פ"ת שספג בעיטות מבלם מכבי, מוראד מגמאדוב, מכות באימונים (אפילו נשיכות באימון נתניה) ועוד.
כל ספורטאי הוא מודל, ולכל ספורטאי יש את החובה לא למעוד. לבקש סליחה הם אולי ביקשו אבל המקרים הללו הם רק שלט אזהרה בעיני אחרים, שעלולים להסתבך הרבה יותר.
על מטרתו של יום הכיפורים כותבת התורה: "וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ".
אז ביום כיפור השנה, זה הזמן של כולנו לכפר על העוונות שלנו. זה הזמן לחשוב פעמיים לפני שדורשים את ראשו של מאמן, לפני שקוראים לשחקנים בשמות מביכים, לפני שלובשים חליפה ביציע אבל יודעים היטב לקלל את השחקנים ויותר מהכל, להיות סבלניים אחד לשני.
הספורט הישראלי הוא מראה של החברה הישראלית: חברה עצבנית, חברה שעושה ורק אחר כך חושבת, חברה שנחשבת כיום לחברה אלימה ומסוכנת. הדרך למוטב עוברת דרך כל אחד ואחד מאיתנו ודרך האנשים שמשמשים לנו כמופת.
ומי ייתן ותהיה לנו שנה שקטה וטובה. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל ולספורט הישראלי.
