"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת", כתב שלמה המלך במגילת קהלת. הארץ אמנם מחזיקה יפה, אבל גם נבחרת ישראל, שפעם בכמה קמפיינים עוברת תהליך של חילופי דורות, או "הצערה", כפי שאוהבים לומר במחוזותינו. הוותיקים זוכים לסיבוב פרידה, והצעירים מקבלים את הצ'אנס ומקווים להוכיח שמקומם בסגל הלאומי. בתוך כל התהליך הזה יש את המאמן, שתפקידו לוודא שהוא עובר בצורה חלקה ככל האפשר.
גם בנבחרת ישראל הנוכחית, לצד נפילים דוגמת יותם הלפרין, ליאור אליהו וגיא פניני, שסיכוייהם לשחק ביורובאסקט 2025 הולכים ויורדים, ניתן למצוא בסגל המורחב את בר טימור (בן 25), שון דוסון (בן 24), עוז בלייזר (בן 24) ועידן זלמנסון (בן 22), שאמורים להיות הבסיס לדור העתיד של נבחרת ישראל. על מנת להבין את תהליך חילופי הדורות ועד כמה העתיד נראה ורוד, פנינו לשלושת המאמנים הלאומיים לשעבר, צביקה שרף (1986-1987, 1993-1997, 2005-2009) מולי קצורין (1997-2004) ואריק שיבק (2009-2013), בניסיון להבין כיצד הדור הבא יכול להשתלב.
"קודם כל יש עניין של יכולת", הסביר קצורין. "אף אחד לא מקבל מתנות. השאלה למי יש פוטנציאל ומה הסיטואציה. באחת הקדנציות שלי, למשל, הייתה בעיה של גבוהים. אז לקחנו מנבחרת העתודה של אותה תקופה את יניב גרין ואת שחר גורדון והכנסנו אותם לעניינים. גרין אפילו נכנס אצלי לחמישייה בשלב מסוים. זה תלוי מה הצורך של הנבחרת".
"כל התהליך הזה הוא כורח הנסיבות", הוסיף שיבק. "בתקופה שלי עזבו מאיר טפירו וטל בורשטיין, וכששחקנים פורשים צריך למלא בשחקנים מלמטה. בדרך כלל משתדלים מאוד להכניס את החבר'ה הצעירים כמה שיותר מוקדם. התהליך של השחקנים כמו כספי, אוחיון ומקל, שהיום הם בני 29-30, התחיל עוד בנבחרת שצביקה לקח ב-2008 לטורניר אמסטרדם כדי לתת לשחקנים ניסיון בינלאומי".
עד שתמיר בלאט ייכנס לעניינים, כמו גם חבריו לנבחרת העתודה הנוכחית, ילידי 92-93, ובראשם טימור ודוסון, הם אלו שצפויים לקחת את המושכות בקמפיינים הקרובים. "הם לא יעשו את לבד", מאמין שיבק. "לא זורקים אותם למים העמוקים ומשאירים אותם בלי מצופים. המצופים שלהם הם עדיין יוגב, גל וכספי, שעדיין יש להם עוד כמה שנים בנבחרת. וכמו שטימור, דוסון וזלמנסון לא נמצאים לבד במים העמוקים עכשיו, הם גם יהיו המצופים עוד כמה שנים כשבלאט, הובר וזוסמן ישחקו בבוגרת".
קצורין נשמע אופטימי גם הוא, אבל עדיין מבקר את התהליך שנעשה עם שחקנים כמו טימור ודוסון: "הם בהחלט יכולים להיות שחקנים ומובילים ואין לי ספק שהם גם יקבלו את המפתחות, כי זה המציאות שיש. קצת חבל שהם התחילו בגיל מאוחר. שחקנים בגיל שלהם כבר היו אחרי לפחות קדנציה אחת בנבחרת כשחקנים שוליים ואז הם באו כמובילים. החבר'ה האלה, בני 23-25, מתחילים מאוד מאוחר, וזה חבל, כי מישהו בעיניי פספס לאורך הדרך. אבל כן, הם אלה שיובילו בהמשך".
ומה לגבי העתיד היותר רחוק? כאן הדעות כבר קצת יותר חלוקות. "אין לי בכלל צל של ספק שנוצר איזשהו חור בכדורסל הישראלי, כשמדובר בנבחרות הצעירות." אומר שיבק. "בין שנת 2006 לשנת 2012 הייתה קריסה, והנבחרות הצעירות ירדו מדרג א' לדרג ב'. יבוא השלב שבו נרגיש את זה גם בנבחרת הבוגרת. זה ייקח כמה שנים, אבל אנחנו נרגיש את זה. אני מקווה שנצלח את המכשול הזה וששחקנים מסוימים בדורות מסוימים יוכלו למשוך את השאר למעלה. אפשר לראות את זה כבר עם מה שבר ושון עשו עם השנתון שלהם".
קצורין נשמע קצת יותר אופטימי: "בכדורסל אין ואקום. קח למשל את נושא הגבוהים. כשלבאן מרסר פרש בזמנו, אמרו שלא יהיה עוד גבוה לנבחרת. אז הגיעו שטיינהאוור ופליישר, ואז אמרו שכשהם יפרשו, לא יהיו גבוהים, ואז הגיעו יניב גרין ועידו קוז'יקרו, ועכשיו שוב אומרים שאין גבוהים, אבל תמיד יש מישהו שעושה את הפריצה, מה גם שיש עכשיו את האפשרות להביא מתאזרח, כמו שהביאו את האוול. אני מאמין שבעתיד גם איתי שגב ישתלב".
גם שרף מאמין שיש על מי לבנות: "בקיץ האחרון נבחרת הקדטים שיחקה נהדר. היא אמנם נכשלה באותו שלב של שמינית הגמר, אבל שם תמיד יש המון כישרונות. גם נבחרת העתודה עשתה יופי של הישג. אם שחקן כמו יובל זוסמן יקבע את מקומו בעוד שנה-שנתיים כשחקן בסגל הבוגרת, אז נבחרת העתודה עשתה את שלה וסיפקה שחקנים. יש קצת עליה בכמות השחקנים המוכשרים, יש תפקידים מסוימים שבה יש כמות יותר גדולה של שחקנים. הבעיה היא לא בנבחרות, אלא באגודות, אבל לכדורסל הישראלי יש פוטנציאל גדול".
