שרשרת המזון: ליגת העל או היורוליג?
1) פורוורד שלא נבחר בדראפט לפני שנתיים וחצי ומאז עבר ביוון ובסלובניה, פורוורד ששיחק 4 שנים בישראל, גארד שעבר בשנים האחרונות באיטליה וגרמניה, ועוד פורוורד שמכיר טוב את הליגה השנייה בספרד.
2) גארד שרק יצא מהמכללות ולא נבחר בדראפט, פורוורד שהגיע לצרפת אחרי ששיחק בצ'כיה, עוד גארד שהגיע ממכללה קטנה ושיחק בכל רחבי אירופה ופורוורד/סנטר שהגיע אחרי כמה עונות של 5 נקודות למשחק ב-NBA.
3) פורוורד שרק סיים 3 שנים במכללה לא גדולה, סווינגמן ששיחק בשנתיים האחרונות בישראל, גארד ששיחק בפולין ובפינלד, אחרי שכבר עבר בישראל וגארד מבטיח שנפל מקבוצות גדולות לליגה הצרפתית אבל עדיין כולם מחכים שיפרוץ.
לא, אלו לא קורות החיים של הזרים החדשים של אשקלון, נתניה וחיפה. אלו חוליות הזרים של אלבה ברלין, פרוקום גדיניה ושאלון. קבוצות יורוליג. ולא סתם קבוצות יורוליג – אלה שלוש קבוצות שמשובצות יחד, ב-א-ו-ת-ו בית!
כבר אחרי ההגרלה כולנו ידענו שהבית שמכבי תל אביב קיבלה השנה הוא כנראה אחד הקלים שהיא אי פעם שובצה אליהם. אבל עד כדי כך? לא. לא נראה לי שמישהו הבין שמדובר בבדיחה כל כך חזקה. מזל שהטופ 16 יהיה ארוך העונה כמו עוד ליגה כמעט, שם לפחות נוכל לראות קצת כדורסל יורוליג כמו שאנחנו מכירים (ואוהבים, חלקינו לפחות).
וכך, הניצחונות הקלילים להחריד של מכבי העונה בשאלון ומול גדיניה, בייחוד כשבין לבין הגיעה התבוסה הביתית למכבי ראשון לציון, גרמו לי לשאול את עצמי אתמול בערב... האם משהו השתנה בשרשרת המזון של הכדורסל האירופאי? האם האקסיומה שאנחנו מכירים ושמכבי חייה לפיה כבר שנים – שהמשחקים בארץ הם ההכנה, האימון, הלחם והחמאה, ושהמשחקים ביורוליג הם המבחן האמיתי – כבר לא תופסת?
לא. לומר את זה יהיה ללכת רחוק מדי. ברור שמבחינת שרשרת המזון, היורוליג היא עדיין המפעל הגדול, החזק והאיכותי יותר. אין שאלה. אבל תחשבו על זה ככה – אם אתם מוציאים את מכבי תל אביב לרגע מליגת העל ומגדילים אותה ל-14 קבוצות בהשתתפות פרוקום, אלבה ושאלון – איך ייראה הפיינל פור? מי תזכה באליפות? אני לא יודע מה איתכם, אבל את הכסף שלי לא הייתי שם על הפולנים, הגרמנים והצרפתים (והאמריקאיים הבינוניים שלהם). אז לא, שרשרת המזון לא התפרקה, אבל משהו בה נראה כרגע רופף. המשהו הזה הוא הענף שהכדורסל האירופאי יושב עליו.
מה המלה למה שקרה כאן מאז בית"ר-הפועל?
היריבות הכי גדולה במדינה. יש בה הכל. יריבות ספורטיבית, יריבות היסטורית, יריבות אידיאולוגית ופוליטית, יריבות גיאוגרפית. משחקים גדולים, משחקים חשובים, מעברי שחקנים דרמטיים. מה אין ביריבות הזו בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב? הכל יש בה.
וביום שני האחרון כולנו היינו מוכנים לקראת כתיבה של עוד פרק ביריבות הזו. לא בדיוק ברור למה – הרי בית"ר ניצחה לראשונה העונה רק במחזור שלפני, והפועל תל אביב כבר שיחקה כדורגל טוב בהרבה רק בשנים האחרונות.
ועדיין, הייתה התרגשות. משומה, איכשהו, הייתה תחושה שזה משחק שיש למה לחכות לו. והוכחה הייתה 18 אלף וקצת אוהדים שמילאו את אצטדיון טדי. סולד אאוט בליגת העל זה לא עניין של מה בכך.
ומה אתם יודעים? המשחק עמד בציפיות! יתרון מקומי מוקדם, שוויון ברגע חשוב לקראת המחצית, מהפך ראשון, שוויון שני, ומהפך שני לקראת הסיום. איזה יופי. איזו חגיגה של כדורגל, צבע, אווירה, דרמה. איכות? היו גם רגעים כאלה. אבל עזבו איכות, אנחנו לא חותמים על הופעה כזו בכל מחזור? בכל משחק מרכזי? בטח שכן! יציעים מלאים, שערים, מהפכים. איזה כיף!
כן, בטח. כיף. עאלק. תמכרו את הסיפור הזה למישהו אחר. אם אני עובר חווייה כיפית, אני לא מפסיק לדבר על כמה היה לי כיף. וזה ממש לא מה שראינו מאז יום שני. כי אם זה היה כזה כיף, למה בימים שחלפו מאז אף אחד לא מתעסק בזה? למה בימים שחלפו מאז המשחק, בלי ספק ממשחקי-המחזור-המרכזיים הכי מהנים שראינו כבר הרבה מאוד זמן, אף אחד לא מדבר על מה שראינו על הדשא? למה היכולת של הפועל נדחקה לשולי הדיון והניצחון השני ברציפות של בית"ר הפך לקו עלילה משני?
אתם יודעים בדיוק את התשובה – כי היה לנו חרא כלשהו להתעסק בו. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים מהכדורגל שלנו. למדנו לצפות לזה, למדנו לחכות לזה, וכשזה קורה, גם אם זה רק חלק ממשחק נהדר, אנחנו מתמקדים רק בזה. אנחנו מכורים לחרא הזה. מישהו עשה איזה משהו, השופט הרחיק, והיו או לא היו קריאות. זה לא משנה מה היה ואם אכן היו במשחק אירועים ששווה להתייחס אליהם (היו כאלה). מה שמשנה זו הצורה בה כל מי שקשור לענף הזה, מהתקשורת, דרך ההנהלות, השחקנים ועד האוהדים, לא עוזב את זה מהרגע שננשפה שריקת הסיום ועד עכשיו.
השופט אשם. הוא שלף אדום גבולי. התקשורת אשמה. היא דוחפת את זה בכותרות. השחקנים אשמים. הם דיברו על זה בעילום שם. הנהלת הפועל אשמה. היא התלוננה והתבכיינה. בקיצור, כולם אשמים. כולנו כל כך רגילים להתעסק במה שמכוער בכדורגל שלנו, שגם כשניצב לנו מול הפרצוף משחק עם כל כך הרבה יופי, אנחנו בוחרים להתעלם ממנו. ענף שלא יודע לטפוח לעצמו על השכם אפילו פעם בשנה לא יגיע לשום מקום. וזה, יותר מכל, כבר לגמרי מייאש.
