בעיתון של המדינה, ההוא של שלדון ולא של נוני, כתבו לקראת הגמר הערב: "פטריוטיות היא לא מילה גסה, גם אם יפי הנפש לעולם יעדיפו על שנאה והלקאה עצמית". הדברים מכוונים כמובן לאלה שלא שועטים עם העדר קדימה, אותם אלו שמעזים לקרוא תיגר על האהדה העיוורת לגופיה הצהובה. בעיניי אנשי הלאום והחרב, מי שלא מתגייס לשירות האומה, הצהובה, הוא סוג של בוגד. אנטי ציוני בעליל. שונא ישראל מובהק. ככה זה במדינה שמתנהלת בקצב פסיכוזי לאומני, הרוב קובע בשבילך, אתה מצווה להיות אוהד מכבי.
אם נביט לרגע למרחב נגלה שרק בישראל דינו של יריב ספורטיבי הוא כדינו של מרגל. מי שתשחק נגד מכבי תל אביב היא האימפריה ממדריד, ריאל. מבלי שבדקתי וללא סקר שוק מוזמן אתם יכולים להיות בטוחים שבברצלונה לא כוססים ציפורניים להצלחת היריבה השנואה, הקטלונים ילבשו כולם צהוב, מדקלמים שירי עידוד לחבורה של שימון. גם אם נבדוק בשאר בירות הספורט באירופה התמונה תהיה דומה. אוהדי הסיטי במנצ'סטר לעולם יהיו אנטי יונייטד, אוהדי גלאטסראיי יעדיפו לרדת ליגה על פני ניצחון של פנרבחצ'ה בגמר אירופי וכשבכיכרות מילאנו חוגגים גביע אירופי למילאן, בשביל אוהדי אינטר זה בדיוק הזמן להחליף עיר.
יריבות ספורטיבית היא נדבך קריטי בסדר יומו של אוהד. זהותו נבנית על מזבח קבוצתו וקורבנו היא היריבה העירונית השנואה. ככה זה משחר ימי תולדות הספורט העולמי. אלא שבפרובינציה הישראלית זה אסור, כאן הדגל הוא אחד, מגן דוד לכל בשלל צבעי הקשת. מכבי היא שלנו, מכבי תל אביב.
המהדרין במצווה שולפים את התמונות מהקאמפ נואו, עת חגגה אתלטיקו מדריד אליפות על חשבונה של ברצלונה. יציעי המקומיים עשו כבוד לחבורה של סימונה וליוו את הניצחון במחי כף. ההשוואה פה מגוחכת. מדובר בכבוד ליריב שעשה הישג גדול, התרועה נקודתית ולא מחייבת. התשואות לזכות יריבה אחת מיני רבות, לא ריאל מדריד הניפה שם את הצלחת, אלא קבוצה אנדרדוגית מהמעלה הראשונה ועל כך המחווה המרגשת.
אז אנא מכם אוהדים בצהוב ושאר העדר. רוצו לכם בשמחה עיוורת קדימה, תנו לנו להישאר מאחור ולייחל לניצחונה של מדריד. ואמוס ריאל.
