בתקופה שבה אנחנו חיים היום, דברים לא באמת יוצאים מחוץ לאופנה. אבריל לאבין עשתה קאמבק בשקט יחסי לפני כשנתיים, הפאוץ' הספיק להכנס ולצאת מהפופולריות בזכות שיר אחד של נועה קירל, מרגול הפכה ליקירת ההיפסטרים והמגמה הזאת קיימת גם בתחום שבאמת מעניין אותנו, הכדורסל. זה מרגיש כאילו בזמן האחרון ריבאונד ההתקפה עושה קאמבק לרלוונטיות, אחרי שנים שבהן קידשו – ובצדק מסוים – את הגנת המעבר.
במשחק השביעי בין גולדן סטייט לסקרמנטו, למשל, קוון לוני שאב 10 כדורים חוזרים מתחת לסל של הקינגס. הוא היה פחות משמעותי מהמשחק ההיסטורי של סטפן קרי, אבל יכול להיות שפחות הזדמנויות שניות (ופחות נקודות ממהלכים כאלה) והיינו רואים את אלופת האן.בי.איי הולכת הביתה. הפלייאוף, בליגה הטובה בעולם וגם ביורוליג, פיזי יותר והחשיבות של אותם ריבאונדים עולה. זה הורגש גם בשני המשחקים הראשונים של מכבי ת"א נגד מונאקו.
מחצית הראשונה של משחק 2 (שהסתיימה ביתרון נקודה למונאקו) הצהובים לקחו 4 ריבאונדים והצרפתים 2, בעוד בשנייה הם לקחו 8 ומכבי הסתפקה ב-6, רובם המוחלט בפיגור דו ספרתי. ברגע שהאחוזים של שתי הקבוצות יורדים, ההזדמנויות השניות חשובות יותר באופן משמעותי. לאורך העונה הסדירה, אגב, מונאקו ומכבי ת"א היו ב-2 המקומות הראשונים בריבאונד ההתקפה למשחק. זה קרה לא מעט בזכות קצב המשחק, והופך את הכדורים החוזרים לאחת הנקודות החשובות במיוחד.
ריבאונד ההתקפה, כדרכם של דברים בכדורסל, חשוב בשני הצדדים של המגרש. גם בריבאונד ההתקפה של הקבוצה עצמה, וגם בריבאונד ההתקפה של הקבוצה היריבה. שימו לב כאן, למשל, לטעות של אלכס פוית'רס. הוא עומד קרוב לסל בזמן שג'רום בלונסונגיים חופשי מאחוריו, משתלט על הריבאונד ומוסר למייק ג'יימס. זה נגמר בשלשה של בלוסונגיים, 8 הפרש הופך ל-11 וההשפעה המנטלית משמעותית. במקום להגיע למצב בו הכדור ביד צהובה וההפרש יכול לרדת ל-6 או 5, הוא כפול מכך. לא נעים.
יש בזה משהו שובר מנטלית קצת יותר מסל רגיל. ההגנה של מכבי ת"א לפני הטעות של פוית'רס הייתה טובה, וזה יכול לייאש בטח כשהקבוצה באמצע ריצה שלילית נגדה. עד שעושים משהו נכון באמצע ריצה של הצד השני חוטפים עוד שלשה שמרגישה כאילו היא מגיעה מלמעלה, ואלה בדיוק הדברים שיכולים להדליק מומנטום, בטח במגרש חוץ.
לכן, אולי, בוקס-אאוט הוא הדבר החשוב ביותר בהגנה של מכבי תל אביב היום. רוב המאמץ של השומרים האישיים יהיה על ג'ורדן לויד, מייק ג'יימס ואלי אוקובו, ובצדק, אבל שאר השחקנים של מונאקו ינסו בעיקר להשיג ריבאונדים ולהפוך את החיים שלהם לקלים יותר. ברגע שסוגרים כמו שצריך, פשוט יש לקבוצה פחות הזדמנויות להשיג נקודות. בטח במצב שבו המשחק מתבלגן ואולי יש למונאקו יתרון אתלטי (בוודאות במקרים בהם השיפוט שנוי במחלוקת כמו המשחק השני בצרפת).
אולי הידוק הרוטציה וצמצום הדקות של פוית'רס, שנעדר למשך 149 יום מהמגרשים, יהיו צעד בכיוון הנכון. היה קשה לראות את דונטה הול חוגג מתחת לסל הצהוב ברבע השלישי. סורקין או כהן לצד ניבו (או פוית'רס, שצריך לשחק רק כסנטר), ויכול להיות לצהובים יתרון קל מתחת לסל במהלכים שלהם. מונאקו סיימה את המשחק השני עם 13 מ-21 מתחת לסל, וההגנה הזאת קריטית. בטח בהתחשב בכך שמדובר בשתי קבוצות שלשות לא טובות במיוחד.
זה צד אחד, והוא בעצם מתייחס יותר לריבאונד ההגנה. דגש על סגירת הגבוהים והשחקנים האתלטיים של מונאקו יכול להיות משמעותי, בטח בשלבים בהם המשחק צמוד, ולכן לא מופרך שנראה הרבה מאוד דקות של קולסון-סורקין-ניבו במשחק השלישי. אם הראשון מתוכם יתרום התקפית, בשונה לשני המשחקים הראשונים, הכל ייראה אחרת.
ריבאונד ההתקפה בצד הצהוב משמעותי לא פחות, אם לא יותר. אפשר להאמין שבמשחק הזה נראה את מכבי ת"א קולעת באחוזים גבוהים יותר מהשלוש ואולי גם מגיעה יותר לעונשין, בטח בהתחשב באווירה החמה בהיכל. בהתחשב בזה, אגב, יכול להיות שהדבר הנכון מבחינת מכבי ת"א יהיה דווקא לוותר על ריבאונד ההתקפה ולהשקיע יותר בהגנת המעבר.
בשני המשחקים מכבי זרקה יותר זריקות בהתקפות מעבר ממונאקו, לפי InStat, אך הייתה פחות יעילה (8 מ-19 לעומת 9 מ-11).
היכולת להגיע להתקפות מעבר חשובה מאוד, אבל היכולת לרדת להגנה משמעותית לא פחות. בחלק גדול מהמהלכים של מכבי ת"א, גם כשהריבאונד הגיע ישירות לוויד בולדווין או לורנזו בראון והם התחילו לרוץ, ראינו 4 שחקנים של מונאקו בחצי המגרש שלה לפני שהספקתם להגיד ג'ון דיברתולומיאו.
בסוף ריבאונד הוא אמצעי, לא מטרה. המטרה היא לסיים את המשחק כשיש לקבוצה שלך יותר נקודות מהקבוצה השנייה, ולכן מונאקו הייתה מוכנה לשלוח יותר שחקנים אחורה מאשר להילחם על ריבאונד ההתקפה ובכך למנוע יתרון מספרי. זה חשוב מול קבוצה שיודעת לרוץ – ושתי הקבוצות ממקומות 4-5 ביורוליג יודעות לרוץ אולי יותר טוב מכל אחת אחרת במפעל – והיה הימור טוב של סשה אוברדוביץ'.
במקביל, הוא לא ויתר מתחת לסל. הנוכחות של דונטה הול, אלפא דיאלו וג'ון בראון האתלטיים הצליחה לאפשר למונאקו לשמור על יתרון יחסי מתחת לסל ולטוס להגנת המעבר בעת ובעונה אחת, כשבמשחקים 3 ו-4 יכול להיות שנראה דקות של צ'ימה מונקה, אתלט מצוין שלא שותף בשני המשחקים הראשונים. השילוב של השחקנים האלה אפשר למונאקו להנות משני העולמות, לפחות בכל מה שקשור לריבאונד, גם אם הם לא שחקני הכדורסל הכי מוכשרים בעולם ומתקשים במשחק העומד.
אלו של מכבי, על הנייר, לא. בשני המשחקים מול מונאקו ג'רל מרטין קלע ב-1 מ-11 מהשלוש, בראון ובולדווין ב-6 מ-18 (3 מ-9 כל אחד), ג'ון דיברתולומיאו ב-2 מ-6. בונזי קולסון סיים את המשחק השני עם 1 מ-4 מהשדה. הם יכולים וצריכים לקלוע באחוזים טובים יותר בבית, וברגע שזה יקרה כל ריבאונד ההתקפה לא רלוונטי.
בעקבות זאת, אולי, ריבאונד ההתקפה הוא לא בהכרח הנקודה החשובה ביותר בתחילת המשחק השלישי אבל יכול להיות הנקודה החשובה ביותר בסיומו, כי הוא המייצג של הפלייאוף. אם השלשות יכנסו, המשחק העומד יעבוד כמו שצריך והאווירה ביד אליהו תעשה את שלה, מכבי ת"א לא תצטרך יותר מדי ריבאונדי התקפה כי לא יהיו לה יותר מדי הזדמנויות לכאלה.
כאן, בדיוק, נכנס ריבאונד ההתקפה. הוא מתחיל איפה שהתוכניות המקוריות והכדורסל ה"יפה" נגמר ולכן הופך לגיבור של רגעי הפלייאוף. קשה לנתח אותו מנקודת מוצא טקטית, בהתחשב בזה שהשחקנים קופצים לריבאונד כתלות במקום שלהם בסיום ההתקפה ולא חושבים בהכרח על הכדור החוזר כשהם מנסים למנוע ממייק ג'יימס וחבריו לקלוע לסל. אולי כן כדאי למכבי ת"א להמר יותר על הגנת המעבר ופחות על הריבאונד, בדומה למה שמונאקו מנסה ומצליחה לעשות, ולכן כדאי לנו לשים לב לזה כשנראה את המשחק. כי בסוף 2-3 קפיצות מלאות devotion על הכדור יכולות להיות מה שישנה משחק שלם.
