"כמו עמוד ענן,
כך תלך לפני העדר,
תבין הכל, תדע,
לא תאמר מילה אחת.
כמו עמוד עשן,
תיעלם בתוך החדר,
משהו בך יאמר לך המשך בדרכך..."
(עלי מוהר ז"ל)
אני רחוק מלהיות מבין הכדורסל הטוב ביותר. תמיד ראיתי ואהבתי כדורסל, אבל לא ממש התיימרתי להבין אותו. כך שלא אני אהיה האיש שיוכל להסביר או לנתח את ההצלחה של מאמן מכבי תל אביב על המגרש. בשביל זה, יש (גם באתר הזה) אנשים גדולים ממני. אבל תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על לורנזו בראון, וייד בולדווין או אפילו רומן סורקין. אני רוצה לדבר על אדם ושמו עודד קטש.
20:30 ב-5LIVE: מונאקו מול אנאדולו אפס במחזור הסיום ביורוליג
קטש מלווה אותי מילדות. מאז כשהייתי ילד קטן, והוא - כוכב גדול במכבי תל אביב. אלה היו שנים שבהן מכבי עצמה די דשדשה ביחס לאירופה - אמצע שנות התשעים היו שנים שבהן האימפריה הצהובה עדיין זרחה מעל הליגה, אבל ביבשת נראתה קצת דהויה ורחוקה מלהרשים. אלא שבתוך מכבי ההיא, קטש כיכב בצורה פנומנלית. הוא היה הדבר שבשבילו היה שווה לראות את מכבי האפורה של אותן שנים. הוא היה גיבור.
והשנים האלה הפכו אותי למי שמסתכל על האיש הזה, בפרפראזה על הסרט, באמת - ומקרוב. משהו בקטש תמיד הרשים אותי - ביכולת שלו לא רק להיות כדורסלן מאוד מוכשר, אלא גם אדם יוצא דופן. הספורט הישראלי מלא בטיפוסים צנוניים במקרה הטוב - ורעילים במקרה הרע.
אבל קטש הוא מהדוגמאות היחידות של אדם שאפשר להתאהב בו באמת - ביכולת שלו להיות אנושי. לצאת לרגע מהצורך להיות קלישאתי ו"לדעת לדבר", כמו שאומרים האומרים, אלא לומר משהו אמיתי ולדבר רגש. דווקא קטש, שתמיד מבע הפנים שלו נראה קצת קפוא מול העולם, אולי אפילו אפאתי - הוא זה שקנה לי את הלב.
זה קרה כשחלום ה-NBA נגמר בגלל השביתה. זה קרה בפיינל פור ההוא בסלוניקי, כשראית על פניו ממש את הדילמה הזו - של ילד שגדל בקבוצה אחת, וחולם כל השנים להצליח בה, ואז באה יד הגורל ושמה אותו בצד שמנצח אותה. זה קרה עם הפציעה האיומה ומסיבת העיתונאים שבה היה צריך להיפרד מהדבר שהוא הכי אוהב בעולם ("צייר בלי צבעים").
זה קרה כשהוא החל להיות מאמן, ונתקל בקשיים שלא ידע בתור "נער הזהב" כשהיה שחקן. זה קרה עם השבר הגדול במכבי ת"א, כשהוא נכנע למערכת הבלתי אפשרית של לחצים שהיתה סביבו. זה קרה אחרי האליפות בגלבוע/גליל, על חשבונה של מכבי בהיכל, כשהוא עמד מול המצלמה ואמר: "חשבתי על אבא שלי". מכל המקרים האלה, הוא יכול היה לברוח לעבר הפיתרון הקל - לעבר הקלישאות, אבל הוא היה בן אדם בהן. בן אדם שהוא לא תמיד מושלם, אבל תמיד שלם.
ובכל תחנה שעבר, תמיד הוא היה צריך להתמודד מול הספקנות. מול אלה שעיקמו את האף מולו, אלה שטענו ש"זה לא באמת". שחשבו שקטש מרוויח משהו בגלל השם הגדול שלו כשחקן, ולא בגלל עבודת אימון יוצאת דופן. אלה שעדיין שמו על קטש את תווית "חסר הניסיון" כשחזר למכבי בקיץ האחרון - למרות שעבר בכל תחנה אפשרית בכדורסל הישראלי, כולל הנבחרת, ואפילו אימן ביורוליג. וכמעט בכל תחנה השאיר אחריו הצלחה. ולמרות כל זה, עדיין לא באמת סמכו עליו.
לא בטוח איך העונה הזו תיגמר (גם מכבי ת"א של העונה שעברה עשתה פלייאוף ביורוליג, ובכל זאת הטעם מהעונה הזו היה מר למדי). אבל דבר אחד צריך לצאת מהעונה הזו ללא ספק - עודד קטש הוא מאמן כדורסל ברמה הגבוהה ביותר. כזה שנכנס למערכת שלא מעטים יצאו ממנה בשן ועין, ומצליח להוביל אותה בגאון. לשחק איתה את הכדורסל הכי יפה שנראה בה במשך שנים, להחזיק חדר הלבשה עמוס כוכבים (וגם לא מעט אגו), ולייצר אווירה חיובית במועדון שלא ידע כזו שנים ארוכות.
אבל בשביל העובדות המקצועיות, כאמור, יש אנשים טובים ממני. מעבר להן, קיים עודד קטש האדם. אישיות שמלווה אותי מרחוק מאז שאני קטן, ובעיניי היא סמל - סמל לאמונה עצמית שלא סותרת ענווה, סמל לעבודה שקטה ולא ראוותנית, סמל לכוכב מגיל קטן שחווה בדיוק איך כוכבים נופלים - והיה צריך להתחיל את הכל מההתחלה. ובמילים אחרות, במקום שבו אין הרבה אנשים כמו הספורט הישראלי - קטש הוא איש. והרגע שבו האנושיות הזו מתחברת גם עם הצלחה, הוא רגע שמאפשר לך להתרגש באמת.
"בלי להתכוון,
תן לעצמך ללכת,
כל החישובים
ייגמרו מאליהם
כמו העץ שקם
לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך המשך
לך ישר
לך לבד
אל תפחד
אל תכעס
לך תמים
לך אחד..."
