זה היה משחק העונה של . ניצחון על אלבה ברלין בצירוף ניצחון צפוי של פאו באואקה על הכוכב האדום היה מעמיד את מכבי במאזן 1:6 - מרחק של 4 ניצחונות מהגרמנים - וגם סיבוב מושלם שלהם (4 ניצחונות ביתיים בסיבוב הבא) כבר לא היה מאפשר להם כבר לעבור את הצהובים, ואלופת אירופה יכולה הייתה לשפר עמדות ולסיים במקומות 1-2. אבל עכשיו, ההפסד הביתי לגרמנים הופך את המשחק מול היוונים, אחרי פגרת הגביע, למשחק העונה. ניצחון, לעניות דעתי, סוגר סופית את תמונת העלייה, כשהפסד יכול להביא למצב שבו המשחק האחרון בברלין יהיה על כל הקופה.
לא אחת דיברנו על המשחק העומד של מכבי, שקבלת ההחלטות בו – בייחוד ברבע הרביעי או במצבים של שיוט – לא מספיק טובה. אלבה הפכה את המשחק וגרמה לכך שכל כדור הוא כדור אחרון של רבע רביעי וכל זריקה לסל קשה. ברמת העיקרון אי אפשר לעצור את הכל. גיא גודס דיבר לפני המשחק על כך שזו יריבה שסוגרת את הצבע, ולכן חשוב יהיה לקלוע טוב מבחוץ. אלבה הוכיחה שהיא סוגרת את הצבע, מכריחה זריקות קשות מהשלוש וגם עוצרת את משחק הריצה של מכבי. תופעה שפשוט קשה להסביר.
בהמון השתלמויות מאמנים, שמעבירים הגדולים ביותר, מדברים על כך שאליפויות ותארים לוקחים על חצי מגרש כי לא תמיד היריב ייתן לך לרוץ, והגרמנים הוכיחו זאת. אבל לעצור את מכבי ת"א בכל האספקטים, ובמיוחד כשמדובר בקבוצה שהשבוע הפסידה לפרנקפורט בליגה, קצת קשה להבין איך זה קרה.
אלבה הכריחה את מכבי ל-27 זריקות מהשתיים, מספר הזריקות הנמוך ביותר שיריבה של הגרמנים לקחה בטופ-16. סתם כדי להעיר את עיניכם, את ריאל מדריד הם הכריחו ל-29 זריקות מהשתיים - אבל ריאל הענישה ב-27 זריקות משלוש. את ברצלונה אלבה הכריחה ל-16 זריקות בלבד משלוש, אבל הקטאלונים זרקו 44 פעמים מהשתיים. זו הוכחה לכך שאי אפשר למנוע זריקות מכל הטווחים, אך אמש הגרמנים ניפצו זאת.
מנגד, נתון מנפלאות הכדורסל: מכבי הצליחה לעצור את אלבה על 37 אחוז מהשתיים. אני רוצה לחשוב שזה המשחק הראשון האחרון של הצהובים שהם יפסידו כשהיריב יקלע באחוזים כאלה מטווח שתי הנקודות. נושא ריבאונד ההתקפה לא משמעותי למרות 11 הכדורים של הגרמנים, כי מכמות ההחטאות של הברלינאים, זה שיפור לעומת השבועות האחרונים של מכבי (11 ריבאונדים מול 38 החטאות מהשדה). זה פשוט היה שוב אחד מאותם משחקים שאתה מנצח את היריבה במדד (59:67 למכבי), אך מפסיד לה במשחק (66:59). בנוסף, שוב ראינו משחק שבו הפאוור-פורוורד של היריבה (ג'מאל מקלין) היה עם המדד הגבוה ביותר על הפרקט. הפעם המסורת לא נשמרה ונתון זה לא הוביל לניצחון צהוב.
הגנת המאצ'-אפ זון (איזורית שמתחלפת לאישית) שהורידה את האחוזים של אלבה, וחשפה כמה משחק ההתקפה שלה מוגבל, שימשה כמלכודת דבש עבור הצהובים. מצד אחד אתה עוצר את היריבה לנתונים שמבטיחים כל ערב ניצחון (37 אחוז מהשתיים), אך מצד שני היריב שולט בקצב המשחק. מכבי, שיש לה בארסנל את ההגנות הלוחצות (אישית לוחצת, ראן אנד ג'אמפ) וגם את הרגליים הטריות של אוחיון, פארגו, היינס, רנדל, אלכסנדר וטיוס, יכולה הייתה להוציא את אלבה מהקצב והשבלונה ולהעיר את ההיכל – אבל זה נעשה רק בדקות האחרונות כשמכבי כבר הייתה לחוצה וחסרת ביטחון והגרמנים בשליטה מלאה. בסופו של דבר, אלבה - המאבדת הגדולה ביורוליג - איבדה רק 10 כדורים ושניים מהם בלבד מחטיפות.
הצהובים, שבנויים על יכולת אישית (אחד על אחד של פארגו, אתלטיות של טיוס) במשחק ההתקפה העומד, נתקלו בהגנה אישית וקבוצתית בתצוגת שיא. אילו שחקני מכבי היו נכנסים לתרגילי התקפה מהר יותר (משחק מעבר שמביא אותך ישר לעמדות) והיו בנויים על אלמנטיים קבוצתיים שמשיגים יתרונות היה יותר קל. במשחק מול אלבה, כדרור היתר של פארגו, יוגב והיינס עשה נזק, נתן להגנת היריבה להסתדר ובהיעדר תנועה ללא כדור, חיתוכי דלת אחורית והנעת כדור במסירה – רוב הזריקות היו קשות. אלמנטים אלה היו גורמים לריווח טוב יותר, שהיה מאפשר חדירות קלות יותר לסל. כל הליקויים האלה הביאו את מכבי ל-18 איבודי כדור, ובמשחק שבו הקצב איטי וכמות הכדורים קטנה, זה הנתון הכי משמעותי. עוד בלט לעין, שדווקא במשחק זה, בשני המהלכים בהם אלבה עברו לאיזורית, מכבי הענישה ישר והגרמנים הבינו את המסר ירדו מהרעיון במהירות הבזק.
ההצטיינות של נייט לינהארט רק מוכיחה כמה הוא מיותר במכבי. במה דברים אמורים: לינהארט הצטיין בשני משחקים בטופ-16 (דווקא בהפסדים היחידים, לפאו ואלבה), כשדווין סמית' וסילבן לנדסברג נעדרו. בשאר המשחקים, כשהם שיחקו, גם בשלב המוקדם, הוא לא זכה לנתח דקות מכובד. ברמת העיקרון, זה תפקיד ששחקן ישראלי יכול היה לעשות ולא צריך משבצת של זר בשביל זה.
המשחק בהיכל היה הוכחה שאפשר לתת לשחקנים "לפרק" ולשחק באגרסיביות, ונקווה שלפני שהזברות שלנו ראו אגרסיביות מהי ובשבוע הגביע שעומד בפתח, לא יצפצפו וישרקו על כל מגע, אלא יתנו לשחק באותה הצורה.
