אוהדי פרטיזן. ימלאו את היציעים בצרפת (GettyImages) (צילום: מערכת ONE)
אוהדי פרטיזן.חלק מההצגה (GettyImages) | צילום: מערכת ONE

את התקופה הקצרה שלי בשערים 11-12 ביד אליהו, אז קראו לו כך, התחלתי לפני כ-15 שנים. מכבי ת"א היתה אז עוד קבוצה באירופה. הצהובים עברו מעין תקופת ביניים בין הזמנים בהם נגעו בצמרת האירופית בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 ועד עידן פיני גרשון, בו חזרו להיות כח מאיים ביבשת.

בכל פעם שהגענו להיכל ידענו שאנחנו הולכים לקרב, בין אם מדובר בפו אורטז הצרפתית הסימפטית שהיתה, פחות או יותר, ברמה זהה לזו של מכבי או בין אם מדובר בפנאתינאיקוס, ריאל מדריד, ברצלונה או בולוניה, הקבוצות הטובות ביבשת אז.

מכבי יכלה להחתים רק שני זרים ולצד דורון ג'מצ'י, גיא גודס, אם הוא לא היה נפצע בתחילת העונה, עודד קטש, מוטי דניאל, נדב הנפלד ואחרים שיחקו כמה אמריקנים שבאו להעביר באירופה כמה שנים לפני שהקריירה שלהם שוקעת. אפילו נוריס קולמן, שחקן נחמד לליגה הישראלית, אבל בינוני מאוד לאירופה, עבר במדים הצהובים.

במשחקי החוץ מכבי לא ממש הבריקה, אבל עם הקהל הביתי בהיכל, היא הצליחה להשיג כמה מהניצחונות שייחקקו לעד בזיכרונות של האוהדים, כמו אותו "נס פנאתינאיקוס" בו מכבי חזרה מפיגור גדול לניצחון בשניות הסיום מול הקבוצה שנחשבה לטובה ביבשת, או אותה שלשה מטורפת של ג'מצ'י משלושת רבעי מגרש מול ציבונה.

כשהגענו להיכל ידענו שלא נקבל הצגה, אבל מכבי היתה בדם שלנו, אז באנו להוציא את הגרונות כדי לדחוף אותם לעוד ניצחון הירואי שבוודאי יעזור לקבוצה לסיים עוד עונה אירופית כושלת בשלב ההצלבה מול קבוצה טובה יותר.

עודד קטש ויותם הלפרין (אמיר לוי) (צילום: מערכת ONE)
עודד קטש ויותם הלפרין (אמיר לוי) | צילום: מערכת ONE

מאז אותן שנים עברו אוהדי מכבי מטמורפוזה. עודד קטש, שריד מאותה תקופה קסומה מבחינתי באמצע שנות ה-90, שגם הספיק לאמן את מכבי לאחר תקופת פיני גרשון הגדיר זאת מצויין, כאשר אמר שהאוהדים של באים להיכל כדי לראות הצגה ולא להיות חלק ממנה, וכאשר הם לא מקבלים תמורה לכספם, הם שורקים בוז או עוזבים את ההצגה לפני סופה, כמו שקרה מול פרטיזן במשחק הראשון.

ההתלהבות שגרמה לאוהדים לישון ליד הקופות לפני הסדרה מול פאף בולוניה פגה וכעת אולי הקבוצה היחידה שניתן לראות באוהדיה את הטירוף הזה היא היריבה של מכבי, פרטיזן בלגרד. הם יגיעו שעות לפני פתיחת המשחק וייתנו לאורחים טעימה קטנה של מה שהולך להתרחש ויישארו אחריו, גם אם קבוצתם היקרה תפסיד, כדי לגרום לאלילים שלהם להבין שאין עוד מלבדם.

"זה היה כמו להיכנס לתוך לוע הר געש, היה הדף של שריקת בוז, הרגליים שלנו ממש רעדו. לא חשבתי שקהל יכול להשפיע כל כך, אבל העסק נגמר עוד לפני שהתחיל". כבר עברו לא מעט שנים מאז ג'יאנלוקה באזילה עלה לאותו גמר מפורסם בהיכל נוקיה עם פורטיטודו בולוניה וירד עם תבוסה של 44 נקודות. לא בטוח אם אותה סיטואציה תחזור היום, ההרגשה של האיטלקי תהיה דומה. בוא נקווה רק שמכבי לא ירגישו בצורה דומה בבלגרד ארינה.

הכתוב הינו טור דעה