על אף הניצחונות על לטביה ואיטליה התוצאות ברורות: נבחרת ישראל סיימה את אליפות אירופה כבר לאחר שלושה משחקים. שני הניצחונות ביומיים האחרונים היו, במלוא הכבוד, לא יותר מאשר משחקי אימון שמשולבים בהם יוקרה וכבוד, ולמשחקים כאלה יש חיים ואופי משל עצמם.
במקום זה בואו נדבר על הנתונים היבשים ועל הבעיות שצפו מול העיניים, קודם ברמה הקבוצתית ואחר כך ברמה האישית.
הבעיה - ריבאונדים
למה לכתוב הרבה אם המספרים אומרים הכל? נגד גרמניה נבחרת ישראל פיגרה ב-15 ריבאונדים. נגד צרפת המינוס תפח ל-20 ונגד סרביה נעצר על 18. דייויד בלו וליאור אליהו היו שחקני הפנים הדומיננטים בשלושת ההפסדים הראשונים מבחינת דקות משחק, ואיש מהם לא הגיע אפילו ל-4 ריבאונדים בממוצע. יפה ונכון לדרוש עזרה מהגארדים, אבל שחקני הפנים הם הראשונים לדרוש מהם עבודה טובה יותר. הלאה.
הבעיה - הצבע פרוץ 1
ושוב, למספרים יש המון כוח בהקשר הזה. גרמניה קלעה נגדנו 65.9% לשתי נקודות. צרפת עלתה ל-66.7% מהטווח הזה (ובניגוד למשחקי ההכנה שלה גם צלפה שלשות באחוזים טובים מאוד). סרביה קלעה נגדנו 57.9%. גם בניצחונות הדחוקים המצב בתחום הזה היה לא טוב: 57.4% של האיטלקים ו-57.1% של לטביה.
כדי להבין טוב יותר מה משמעות המספרים האלה צריך לומר, שממוצע הספיגה מטווח שתי נקודות הוא קצת פחות מחמישים אחוזים. כלומר, בין הכי גרוע (צרפת) להכי טוב (לטביה) מבחינת ישראל יש אמנם שיפור של כמעט עשרה אחוזים, אבל אין פה של מה טוב יותר אלא של מה רע פחות. למעשה, ההגנה החלשה של נבחרת ישראל נפלה חזק בכל אחד מהמשחקים, ותרמה משמעותית להעלאת ממוצע אחוזי הספיגה בטורניר הזה.
הבעיה - הצבע פרוץ 2
לפני עיסוק באחוזים יש מספרים מוחלטים, והנה מה שהם אומרים בכל הקשור לטווח שתי הנקודות, שהיה בעייתי במיוחד מבחינת הנבחרת באליפות הזו: גרמניה קלעה נגדנו 27 סלים ל-2. צרפת קלעה 23 סלים ל-2. סרביה קלעה 22 סלים.
קיימת אמנם ירידה ממשחק למשחק ושיפור הדרגתי, אבל מה שחשוב לדעת הוא שממוצע הספיגה לשתי נקודות לנבחרת עומד על כ-18 סלים. נבחרת ישראל לא הצליחה לרדת מתחת לממוצע אפילו פעם אחת, ובעצם היתה אחת הגורמות העיקריות להעלאתו.
הבעיה – אין חסימות
אין טעם להרחיב בכלל. דייויד בלו, למשל, שמשחק כשחקן פנים לא חסם אפילו פעם אחת באליפות. גם יניב גרין לא. ליאור אליהו חסם פחות מחצי חסימה במשחק. אחחח, לו רק היה שון ג'יימס מתאזרח. או ד'אור פישר. לא סיפרו שהוא נישא לישראלית? מה קורה עם זה?
לסיכום החלק הזה של העניין: נבחרת ישראל היתה אחת הגרועות באליפות אירופה בריבאונדים, בחסימות, במספר הנקודות שספגה, במספר הסלים שהיא איפשרה ליריבות לקלוע מטווח של שתי נקודות ובאחוזי הקליעה הגבוהים מדי שספגה מהטווח הזה. חוסר התיאום ההגנתי נראה יותר מדי פעמים בשטח. המסר הובן.
אפשר להמשיך הלאה, אל הפן האישי
הבעיה - מי הרכז?
אם עומרי כספי היה כשיר הוא היה בא על חשבון אחד מהארבעה ששיחקו לאורך האליפות כרכזים. בפועל, כולם נותרו בסגל הסופי, אבל אף אחד מהם לא היה הרכז המוביל של הנבחרת במלוא מובן המלה. אפשר להתווכח אם הארבעה לא היו בכושר משביע רצון, או שהצוות המקצועי לא הצליח להפיק מהם את המקסימום.
בכל מקרה, כדי להצליח יותר יש צורך ביציבות בעמדת הרכז ודומיננטיות בולט של אחד מהם כדי שכולם סביבו ידעו טוב יותר מה רוצים, מה עושים ואיך משיגים את זה. הנתונים, כמו גם בסעיפים הקודמים, מדברים בעד עצמם ושימו לב לתנודות הקיצוניות. גל מקל שיחק 4 דקות במשחק הראשון נגד גרמניה, 22 נגד צרפת ורק דקה אחת נגד סרביה. יוגב אוחיון: 10, 10, 0. יובל נעימי: 17, 0, 3. אפיק נסים: 6, 13, 36.
כל השאלות והפרשנויות והתמיהות סביב הזיגזגים של השחקנים לגיטימיות. חלקן קשור לתפקוד שחקנים במערכי הגנה קבוצתיים, אבל בכל מקרה קשה להבין איך נסים עובר מ-6 נגד גרמניה ל-36 נגד סרביה, איך אוחיון נמחק במשחק נגד סרביה וכך הלאה. לא יעזור כלום - רכז מוביל ודומיננטי הוא אחד המפתחות החשובים בהעמדת קבוצה עוד לפני שהיא מנסה ליישם את רצונותיה במגרש.
הבעיה - יניב גרין
כל הכבוד על הדקות הטובות נגד איטליה במשחק האחרון של הטורניר, שבו גרין הזכיר בכמה פעולות בהארכה את ימיו היפים. לעומת זאת, במשחק נגד סרביה, שהיווה למעשה הזדמנות אחרונה להישאר בתמונת השלב הבא, הוא כלל לא שותף.
צריך לבדוק בספרים מתי קרה שיניב גרין לא שותף במשחק רשמי של הנבחרת, שלא בגלל בעיית אי-כשירות. כנראה שהבדיקה הזו תארך זמן רב. רב מאוד אפילו. גרין היה פעם שחקן של 30 דקות במשחק בנבחרת ישראל. במשחק הראשון בליטא הוא קיבל 16 דקות, ירד ל-13 ומשם לאפס. ברור שהוא בנסיגה, וברור שבונים עיו פחות ופחות. אין לו מחליף אמיתי ומי שמשחק בעמדות הפנים, מליאור אליהו, דרך אלישי כדיר ועד דייויד בלו, אינו סנטר. השחקנים הללו יכולים לשחק בעמדה הזו לעיתים רחוקות ובאופן קלוש ונקודתי, בעיקר במשחקי הליגה בארץ ופחות מזה באירופה.
הבעיה - טל בורשטיין
על אף שעקרונית הוא יכול לשחק עוד מספר שנים, בורשטיין נמצא במורד הקריירה שלו בכל הקשור לרמה האירופית הגבוהה. בנבחרת שמרו לו חסד הפעם במשחקים החשובים ביותר, אולי יותר מדי. רצף הדקות שלו בהפסדים מראה יציבות הרבה יותר מאשר אצל שחקנים אחרים (19, 20, 20). הבעיה היא שהיציבות בדקות, שאמורה היתה אולי להעניק לו ביטחון ולדחוף אותו קדימה, התבררה גם כיציבות מבחינת התפוקה הדלה.
הוא סיים עם 3 מ-13 מהשדה בשלושה המשחקים הראשונים. המשך ישיר לשמונה משחקים אחרונים בעונת היורוליג עם מכבי ת"א בהם לא קלע אף נקודה ב-62 דקות על המגרש, לקח עשר זריקות והחטיא את כולן. הוא סיים את הטורניר עם 2.2 נקודות ו-24% מהשדה. יותר מזה לא צריך לומר.
הבעיה – צוות האימון
הנבחרת הגיעה לא מוכנה למשחק הפתיחה נגד גרמניה, שטרף את כל הקלפים ופגע בביטחון ובמוראל גם במשחק הבא. אריק שיבק אמר לפני הטורניר כאשר עדיין לא היה ברור אם דירק נוביצקי ישחק עם הגרמנים, שהוא מעוניין שהכוכב הגרמני יופיע. אחרי המשחק הוא כבר הודה, שלא העריך נכון "מה זה משחק מול נוביצקי".
בתוך כך, הצוות המקצועי לא הצליח להפיק מקאדר הרכזים אחד בולט מעל כולם והעדיף לחלק את הדקות אולי מתוך מחשבה על חלוקת עומס בטורניר עמוס. בוסף, הנבחרת הרוויחה אמנם מצד אחד את אלישי כדיר שהועדף באופן ברור ומוחץ הפעם על פני אורי קוקיה כגבוה שמגיע מהספסל, אבל איבדה את התכונות הטובות שקוקיה מביא בעיקר בהגנה. גם הפיק אנד רול המצוין בינו לבין יוגב אוחיון לא קיבל צ'אנס באליפות הזו.
הצוות לא זיהה בזמן את החולשה של בורשטיין במשחקי המפתח, אם כי היה חייב להעמיד על המגרש גארד גבוה מטעמי הגנה. לו כספי היה בסגל הדבר היה מקל על המאמנים בתחום הזה. בסופו של דבר, הנבחרת קרסה יותר מדי פעמים בטורניר הזה – נגד גרמניה, נגד צרפת, בחלק האחרון של המשחק נגד סרביה ואפילו איבדה 21 נקודות יתרון מול איטליה וכמעט הפסידה.
שיבק והעוזרים שלו לא יכולים להיות מרוצים בשום אופן, גם אם סיימו עם שני ניצחונות וגם אם הוגרלו לבית קשה. ובכל זאת, עם אליהו, כספי, פניני, הלפרין ורכז אחד טוב ויציב (אולי גל מקל, אם יבשיל לרמה אירופית גבוהה בבנטון טרוויזו) – יש בסיס טוב לאליפות טובה יותר בעוד שנתיים. ובהנחה שדייויד בלו סיים את חלקו בנבחרת ממש לא יזיק, כאמור, שהמתאזרח הבא יהיה סנטר.
