מכבי תל אביב הגיעה למשחק מול ריאל מדריד כאנדרדוג ונתנה ערב ענק. למה אנדרדוג בבית? כי מכבי של השבועות האחרונים גימגמה ולא הצליחה להתחבר, אפילו דייויד בלאט הודה בכך.
אך מתברר, במשחק הזה לפחות, שיש הבדל ענק בין המאמנים. בלאט עשה בית ספר ללאסו. לא ברור לי איך ריאל משקיעה מיליוני יורו בשחקנים אבל לא הצליחה להעמיד מאמן ברמה של בלאט. בלאט ניהל את המשחק בצורה יוצאת מן הכלל. הוא לא התבייש לזרוק למערכה את יוגב אוחיון, שגרם לבריחה של הצהובים ברבע השלישי. המאמן זיהה את חוסר היכולת של לנגפורד להשתלב. הוא לא התעקש וסיפסל אותו כמו גם את ליאור אליהו וגיא פניני, שלהם היה יום חלש יחסית.
יחד עם גיא גודס ודריק שארפ בלאט הכין את מכבי בצורה יוצאת מן הכלל. הצהובים נעלו את רודי פרננדס בזכות סמית' ואוחיון ומנעו ממנו את הכדור.
במובן מסוים, הניצחון של מכבי ואולי גם הדרך, היוו הפתעה גדולה מאוד. מכבי השתלטה על המשחק עם תצוגה יוצאת מן הכלל של ג'ורדן פארמר (27 הקודות), שהוכיח שהוא שחקן NBA לגיטימי, גם אם הוא לא בדיוק רכז. המספרים שלו גורמים לנו לחשוב כמה הוא יהיה חסר למכונה הצהובה עם סיום השביתה בליגה הטובה בעולם.
סופו נתן משחק הירואי עם 16 נקודות. את הדרך בה שיחק הייתי מגדיר כהוקרת תודה לבלאט ולמכבי שנתנו לו את ההזדמנות לשחק ברמות האלו. אחרי שני הזינוקים שלו, הייתי אומר שאם הוא היה משחק בקבוצת הכדורגל של מכבי היא לא הייתה מפסידה לסטוק.
חיכינו לדווין סמית' לא מעט משחקים אבל ההתפוצצות שלו, ברבע השלישי במיוחד, תעניק לו שקט נפשי וביטחון בהמשך.
הניצחון משמעותי מכמה היבטים, בניית הקבוצה, ביטחון ואמונה בדרך. הניצחון יכול להוות מקפצה באמונה בדרך של בלאט ובדבק של התלכיד הקבוצתי. נכון שיש מספר שחקנים שעדיין לא נכנסו לעניינים, בעיקר קית' לנגפורד ושון ג'יימס, אבל הניצחון הזה, בתוספת ההפסד של מילאנו לאנדולו אפס בבית, מעמידים את מכבי בעמדת זינוק מצוינת למאבק על ראשות הבית ועליה לטופ 16.
הטקס שנערך לפני המשחק היה מרגש ומכובד. כיף לראות את מכבי במיזם המכבים, מיזם ראוי מבורך ומרגש. זו מסורת נהדרת של מועדון מפואר. קשה לי להאמין שמישהו יצליח להוריד את הטבעת שניתנה לי ולחבריי הקפטנים בשביל להוריד אותה צריך אולי להוריד לי את האצבע.
