מאז ומעולם היתה ה-NBA ליגה של כוכבים ואייקונים יותר מאשר ליגה של קבוצות. בעשור האחרון הדבר הפך קיצוני יותר, פחות יריבויות סטייל לייקרס נגד סלטיקס או בולס מול הפיסטונס ויותר שלטונות אינדיווידואליים.
ישנה חלוקה לעידנים בעשור האחרון: שאקיל אוניל בתחילת המילניום, טים דאנקן בהמשך וכעת זמנם של קובי בראיינט ולברון ג'יימס.
כשבונים מצעד עשור או דירוג שחקנים באשר הוא, נקודת הפתיחה היא לכאורה בעייתית, כיוון שניתן "לתקוף" את הנושא מכל מיני כיוונים. הישגים אישיים לעומת קבוצתיים, פופולאריות, יציבות לאורך השנים ואפילו עמידה במבחן הזמן.
עם זאת, הבחירה בעשירייה הראשונה לא היתה מסובכת, אלא די חד משמעית. הדירוג זה כבר נושא אחר. וינס קרטר, צ'ונסי בילאפס, פול פירס, טרייסי מגריידי, יאו מינג, כרמלו אנתוני, כריס פול ועוד רבים וטובים, נשארו מחוץ לרשימה, חלק מהם אף עשויים להופיע בזו של העשור הבא, אולם שמרנו מקום רק לראויים ביותר, לשופרא דשופרא.
מקום עשירי: דירק נוביצקי
אם הרשימה היתה מתבססת על הופעות בעונה הסדירה בלבד, מיקומו של ה"ג'רמינייטור" היה בחמישייה הראשונה, ובכל זאת קשה להתעלם מכמה מהופעותיו לאורך העשור, של מי שזכה לכינוי "קפטן קלאץ'". אם זאת ההתאדות בסדרת הגמר של 2006, אז דאלאס איבדה יתרון של 0:2 ובסופו של דבר את האליפות, כשנוביצקי עצמו מחטיא זריקת עונשין שהיתה שולחת את משחק מספר 3 להארכה.
גם בעונה העוקבת, אותה סיימו המאבריקס עם המאזן הטוב בליגה ונוביצקי עם תואר ה-MVP, אך הודחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף ע"י גולדן סטייט.
עדיין, למרות התדמית הרכה שנוצרה לו, נוביצקי הוא הדבר הכי קרוב בעשור הזה ללארי בירד, הביג-מן (2.13 מ') שקולע הכי טוב בליגה מחוץ לקשת (למעלה מ-1,100 שלשות לאורך הקריירה) ומהקו (87.2%), השוטר הטוב בהיסטוריה מעל 2.10 מ' וחד משמעית, האירופאי הטוב ביותר ששיחק ב-NBA. מעבר לכך, מדובר באחד השחקנים העקביים לאורך העשור, עם 22.8 נק' ו-8.7 ריב' מדי ערב.
מקום תשיעי: ג'ייסון קיד
בשיאו, בתחילת המילניום הנוכחי, ג'ייסון קיד היה ה-רכז הטוב בליגה, בהא הידיעה. במבט לאחור, המחשבה שקבוצה צעירה כניו ג'רזי, נטולת סנטר (וג'ייסון קולינס לא היה ולא יהיה כזה), עם פצוע כרוני כקרי קילטס ופורוורד רכרוכי כקית' ואן הורן, תגיע לשני גמרי NBA רצופים, היא בלתי נתפס עד כדי דמיונית. אבל לנטס היה את קפטן קיד, האול-אראונד-פלייר המושלם, מיסטר טריפל-דאבל ומי שהפך את כולם סביבו לטובים בשתיים-שלוש רמות ממה שהם באמת. תראו איך נראה היום קניון מרטין. מה עם היתר? פרשו.
משחקים של טריפל דאבל היו מאז ועד היום דבר שבשגרה עבור קיד, שמחזיק ב-103 כאלו ב-17 עונותיו ב-NBA, כשרק אוסקר רוברטסון ומג'יק ג'ונסון האגדיים מקדימים אותו. למען ההשוואה, השחקן הפעיל השני שנמצא בטופ 10 של אותה קטגוריה הוא גרנט היל, שסיים 374 משחקים עם למעלה מ-10 נקודות ו-10 אסיסטים בו זמנית. בשנים האחרונות הממוצעים ירדו בהדרגה, אבל המיקום של קיד ברשימה ראוי, ולו בגלל התקופה היפה בניו ג'רזי.
מקום שמיני: דווין ווייד
לברון ג'יימס וכרמלו אנתוני לקחו לו את כל הפוקוס בדראפט 2003, אבל וויד, הרוקי ממארקט, גרם לכולם לשים לב אליו, לא דרך מערכת משומנת של יחסי ציבור ולא בעזרת חוזה מנופח עם חברות מסחריות, אלא דרך המגרש. שלוש שנים לקח ל"פלאש" עד שזכה בטבעת אליפות ראשונה ועוד כשחקן מוביל עם 34.6 נק' למשחק בסדרת הגמר מול דאלאס. מבלי להשוות, מייקל ג'ורדן חיכה 7 עונות, קובי 12 (ושוב, הדגש הוא על שחקן מוביל), לברון ו"מלו" עלולים עוד להישאר ללא אחת עד לסוף הקריירה.
מעונתו הראשונה בליגה היה ווייד למנהיג של ההיט ונשאר כזה גם בעונת האליפות, שבקבוצה וותיקים שכבר עשו דבר או שניים בקריירה, כדוגמת שאקיל אוניל, גארי פייטון ואנטואן ווקר. מרשים גם לראות את ההתקדמות שעשה ווייד, שהפך מגארד אתלט, אשר חודר לסל בכל התקפה שניה, לשחקן שמסוגל לקלוע מכל בלטה.
אשתקד הוא רשם את עונת השיא שלו מבחינה אישית, עם 30.2 נקודות למשחק בכמעט 50 אחוזים מהשדה. לו רק היה לו הצוות המסייע שיש לקובי או ללברון, סביר להניח שגם היה עונד טבעת נוספת על ידו וזוכה להכרה לה הוא ראוי.
מקום שביעי: אלן אייברסון
ל'תשובה' התוודעתי בפעם הראשונה במהלך צפייה במצעד עשרת מהלכי השבוע בתוכנית NBA אקשן האגדית, אי שם ב-1996. הרוקי הצנום מג'ורג'טאון ניער בקרוס אובר קטלני את מייקל ג'ורדן והמתין שהאחרון יקום על רגליו, רק כדי להשפיל אותו בשנית בדרך לטבעת.
כחובב אנדרדוגים מובהק וכמי שהסרט האהוב עליו הינו "רוקי", הוקסמתי מהננס שהעז לעשות צחוק מהוד מעלתו, התאהבתי, ושמרתי לאייברסון אמונים עד לימים אלו, כשהוא נמצא בערוב הקריירה שלו ככדורסלן.
בשיאו היה אייברסון, 180 סנטימטרים על 80 ק"ג של לב, תשוקה וחוצפה, הסוליסט הטוב ביותר בליגה, ננס (במונחי הענף) שהאפיל על ענקים בזכות לב גדול ופרסומת מהלכת לקלישאה: "הגודל אינו קובע". “הייתי משלם כדי לצפות בו משחק", אמר פיל ג'קסון לאחר ש-AI המטיר 48 נקודות על הלייקרס במשחק מספר 1 של גמר ה-NBA ב-2001.
את אותה עונה, אולי הגדולה ביותר של שחקן יחיד בעשור האחרון, סיים אייברסון עם 31.1 נקודות בממוצע למשחק, כשהוא מוביל חבורה של רול-פליירס בינוניים למעמד הגמר וזוכה בתואר ה-MVP. ב-4 עונות נוספות במהלך העשור סיים אייברסון עם ממוצע של למעלה מ-30 נקודות, אך בשום שלב לא הצליח להוות פקטור במירוץ לאליפות.
גופו, שספג כל כך הרבה מכות עם השנים, בגד בו לאחרונה ואייברסון, שלא הסכים לקבל שינוי במעמדו המקצועי, הלך ודעך ואף היה קרוב לפרישה. אנחנו נעדיף לזכור ממנו את החצי הראשון של העשור, אז היה הכדורסלן הנערץ ביותר בעולם.
מקום שישי: קווין גארנט
KG היה בכל זמן נתון במשך העשור אחד משלושת הפורוורדים הטובים בליגה, למרות שבמאני טיים הייתי מעדיף לשים את הכדור בידיו של טים דאנקן, או דירק נוביצקי (כן, שמעתם נכון). יחד עם זאת, גארנט, יותר מלהיות האינדיבידואל הבלתי ניתן לעצירה, הוא נכס עצום לקבוצה, שחקן "מדבק" ומאמן על הפרקט.
גארנט היה זה שהנחיל בבוסטון את הגישה שיש להתייחס למשחק הזניח ביותר במהלך העונה הרגילה, כאילו מדובר בקרב על אליפות ולכן גם התואר של הסלטיקס, הראשון שלהם מזה 21 שנים, רשום על שמו יותר מכל אחד אחר. בפועל, הפציעה שלו בעונה לאחר מכן היתה גם הגורם המרכזי לכך שצלחת האליפות נדדה לסטייפלס סנטר.
להוציא עונה גדולה ב-2004, בה קיבל את תואר ה-MVP של העונה הסדירה והגיע עם מינסוטה לגמר המערב, שם הודח ע"י הלייקרס, ה"ביג טיקט" פשוט סבל במיניאפוליס. שבע הדחות רצופות בסיבוב הראשון של הפלייאוף היו יותר מדי בשביל אדם תחרותי שכמותו.
המעבר לסלטיקס היווה ברכה עבורו. שם הוא לא נדרש להעמיד מספרים גדולים מדי ערב ולכפות על עצמו זריקות, כיוון שהוא עושה כל כך הרבה דברים אחרים שעוזרים לקבוצה לנצח, אם זה עצירות בהגנה ואם זה בחניכתם של שחקנים, כמו רייג'ון רונדו וקנדריק פרקינס. נסכם בקצרה: קווין גארנט משחק כדורסל בדרך שיש לשחק אותו, עם הנאה, עם חדווה ויותר מכל, עם מטרה. רואים זאת בכל רגע שבו הוא נמצא על המגרש.
מקום חמישי: לברון ג'יימס
לא היה שחקן שנכנס לליגה וזכה לכל כך הרבה הייפ כמו לברון ג'יימס. הנער בן ה-19 מתיכון סנט מארי סנט וינסנט היה לכוכב ענק טרם השלים דקה אחת ב-NBA ו-5 שנים אחרי, לא רק שהוא עונה על הציפיות הרבות שסבבו אותו, אלא מתעלה עליהן וכבר מוזכר כאחד מ-20 השחקנים הגדולים ביותר בתולדות הליגה.
למעלה מעשור מחפשים בארה"ב את היורש למייקל ג'ורדן, אולם למרות ההשוואות המאולצות קינג ג'יימס, הוא יותר כמו מג'יק ג'ונסון עם היכולות האתלטיות של דומיניק ווילקינס והוא יכול להטביע על כולם ולקלוע 35-40 נקודות מידי ערב ללא כל בעיה, אבל מדובר בשחקן קבוצתי שלעיתים קרובות מחפש קודם המסירה.
המספרים של ג'יימס ב-5 וחצי עונותיו בליגה הם פשוט לא אנושיים, למעלה מ-27 נקודות 7 ריבאונדים וקרוב ל-6 אסיסטים למשחק. מה שמפחיד הוא\ שבכל עונה הוא משפר לפחות אספקט אחד במשחק שלו. אשתקד, במה שהיתה עונת ה-MVP שלו, לברון העמיד מספרי שיא בריבאונדים, חסימות ואחוזים מהשדה (49%) והזרוע עוד נטויה.
כשהוא בן 25 בסה"כ, לברון נחשב לכדורסלן הטוב בעולם ולפנים של הליגה. כעת כל מה שחסר הוא תואר אליפות והוא יגיע, במוקדם או במאוחר, אם לא בקליבלנד אז במקום אחר. הימור שלנו: במצעד העשור הבא, סביר להניח שמקומו של ג'יימס יהיה בראש הרשימה.
מקום רביעי: סטיב נאש
"למדוד את סטיב נאש לפי סטטסיטיקה בלבד, זה כמו להעריך את טיבה של פיצה בתוספת פפרוני על סמך הערך הקלורי שלה בלבד. יש הרבה דברים מעבר לכך", כך היטיב לתאר דייב זירין (“ספורטס אילוסטרייטד") את התרומה הכבירה של "קפטן קנדה" למשחקה של פיניקס סאנס. למרות שבחמש השנים האחרונות ממוצעיו עומדים על דאבל דאבל בנקודות ואסיסטים, יהיה זה עוול לשפוט את נאש לפי המספרים, שכן הוא הקבוצה כולה, הזהות, המוח והלב שלה.
נאש הגיע לסאנס אחרי שזו סיימה עונה זוועתית של 29 ניצחונות ובין רגע הפך אותה לבעלת המאזן הטוב בליגה (19:62) ולקבוצת ההתקפה האיכותית ביותר בעשור האחרון, כולל 110 נק' למשחק בעונת 2005/6. ההכרה הגיעה בדמות שני תארי MVP רצופים, שקטעו רצף של 19 שנים בהן שחקנים שחורים זכו לכבוד, אולם נאש נותר אחד מיני רבים וגדולים שלא זכו לטעום מהי אליפות.
העונה, בגיל 35, נאש נראה אפילו טוב מאי פעם, אולם ספק אם זה יספיק לפיניקס כדי ללכת עד הסוף, הוא מקסימום יגיע לגמר המערב.
מקום שלישי: קובי בראיינט
השחקן היחיד ברשימה שאי אפשר להישאר אדישים אליו, או שאוהבים, או ששונאים. אין באמצע. אבל על דבר אחד אין לחלוק והוא שמבחינת יכולת אישית, אין שני לקובי כיום בליגה ואולי אי פעם. אין ווינר גדול ממנו או שחקן עם תשוקה אינסופית למשחק כמוהו, ובל נשכח שמדובר באגו-מניאק בלתי נסבל, אבל גם בכישרון של פעם בחיים ובייצור החי שהכי מזכיר את הוד מעלתו, אייר ג'ורדן.
המאזן של "הממבה השחורה" בעשור האחרון מצביע על תואר MVP, שני תארי מלך הסלים, 10 בחירות למשחק האול-סטאר, אינספור סלי ניצחון ו-4 אליפויות. בנוסף, בראיינט חתום על הופעת היחיד הגדולה ביותר שתועדה במצלמת וידאו (81 נקודות מול טורונטו) ועל רצף חסר תקדים של 9 משחקים בהם קלע 40 נקודות ומעלה.
אך הדבר שמונע מקובי דירוג גבוה יותר הוא בעצם שניים\ שאקיל אוניל וקובי עצמו. עובדה, על שלוש האליפויות של הלייקרס בתחילת העשור חתום הדיזל בלעדית ולבראיינט, שהיה אז שחקן משנה משובח, לקח עוד 7 שנים להשתחרר מהצל של האיש הגדול ולהביא תואר ששייך רק לו, כשבדרך הוא חווה נפילות בדמות אי העפלה לפלייאוף ב-2005 והדחה מהסיבוב הראשון בשנתיים הבאות.
מעבר לכך, אופיו הבעייתי של קובי היה בעוכריו והאגו, אוי האגו, מנע ממנו להגיע לגבהים שטרם נראו ותעיד על כך עונת הגלאקטיקוס, במהלכה הסתכסך עם כל דבר שזז בסטייפלס סנטר והביא במו ידיו לחורבן בקבוצה, שהיתה צריכה לקחת אליפות בהליכה. לזכותו של קובי ייאמר, שמתישהו במהלך העשור הוא זנח את תדמית הילד השנוא של אמריקה, התבגר על המגרש ומחוצה לו, והפך לקונצנזוס.
מקום שני: טים דאנקן
אתחיל בווידוי. תמיד רחשתי חיבה לספורטאים כמו פיט סמפראס ורוז'ה פדרר, כאלה ששולטים ברזי המשחק מן המסד ועד הטפחות, רובוטים ויצרניי תארים שהדומיננטיות שלהם, כל איש בתחומו, הינה אבסולוטית וללא מתחרים. טים דאנקן נמנה על אותה חבורה.
הוא ללא עוררין הפאוור פורוורד הגדול בתולדות המשחק, כוח אדיר משני צידי המגרש, שחקן קבוצתי משכמו ומעלה ובין היתר גם בחור צנוע נטול אגו ופרובוקציות. משום מה, בעידן של כוכבים ושל ילדים רעים, כל אותן תכונות נמצאות בעוכריו ומונעות ממנו לקבל את המעמד לו הוא ראוי.
דאנקן מעולם לא חיפש את התהילה האישית, הוא ידע לסלול את הדרך עבור טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי ובמקביל להעלות הילוך מתי שצריך, שמר על תפוקה קבועה לאורך כל העשור, במהלכו זכה בשלושה תארי אליפות, שני תארי MVP, נכלל שבע פעמים בחמישייה הראשונה של העונה וכמות זהה בחמישיית ההגנה.
מעל הכל, דאנקן היה ונשאר ווינר, על המגרש ומחוצה לו. רק תופעת טבע בלתי רגילה הפרידה בינו ובין המקום הראשון.
מקום ראשון: שאקיל אוניל
מבחינתי, הבחירה בכדורסלן העשור הוכרעה על סמך השאלה: "בשיאו, מי השחקן הראשון שהיית לוקח לקבוצתך"? והתשובה עבורי היא חד משמעית: בין 1999 ל-2004 לא היה שחקן דומניננטי, אפקטיבי, מרתיע ומלהיב מ"הדיזל", "אריסטו הגדול", "הקקטוס הגדול", תקראו לו איך שאתם רוצים.
על הנייר, לשאק ולטימי דאנקן מספרים די זהים. שניהם נבחרו לתואר רוקי השנה, לשניהם ארבע אליפויות, שלושה תארי MVP של סדרת הגמר וממוצעים של דאבל-דאבל בנקודות ובריבאונדים.
דאנקן אומנם זכה בתואר "השחקן היעיל ביותר" פעמיים, לעומת זכייה בודדת של שאק ובסך הכל הוא שחקן מוכשר מהאחרון מבחינת היסודות הטבעיים של משחק הכדורסל, אולם לאוניל בגדולתו היתה את היכולת להתעלל בכל יריב, וזה כולל את ה"ביג-פאנדמנטאל". בסופו של דבר, 20 שנה מהיום, את מי מהשניים באמת תזכרו כשחקן שהותיר את חותמו על הליגה? כאן שפתיי חתומות.
להוציא אולי את מייקל ג'ורדן, לא היה שחקן ששינה, על הפרקט ומחוצה לו, את המשחק בצורה ששאק עשה. אם זה חוק ההגנה האזורית שנכנס לתוקף ב-2002 ונועד לפגוע ישירות בסנטרים דומיננטיים כמוהו, שיטת ה"HACK-A-SHAQ" שהונהגה נגדו ואפילו השימוש בסלים חדישים שהגיע אחרי שפלא הטבע עקר, לא פעם, את הלוחות ממקומם.
כך היה אוניל בימי הזוהר שלו, סכנה לסביבה. תנו לו את הכדור ברדיוס של שני מטרים מהסל ואבוד עליכם. גם שתפוקתו ירדה, כטבעם של סנטרים מזדקנים, ידע שאקיל, עם כל האגו שלו, לפנות את הבמה לכוכבים העולים של הליגה. כך היה עם ווייד במיאמי וכך קורה עם לברון בקליבלנד וגם בזה נמדדת גדולתו. בינינו, מישהו רואה את קובי נוהג כך בעוד 5 שנים?.
אי אפשר להתעלם גם משאקיל הבנאדם. לא היה ונכון לעתה לא נראה באופק, ספורטאי עם עשירית הכריזמה שלו יש. משחקי האולסטאר הפכו מזמן למופע הפרטי של שאק. פעם הוא יטביע וישלוף את נעלו כאילו היתה טלפון סלולארי, פעם יפצח בריקוד ברייק דאנס באימון הפתוח לתקשורת ומעניין יהיה לראות מה הוא ישלוף השנה מהכובע.
אחרי כל כך הרבה קומפלימנטים, את מילות הסיום נשאיר לאוניל עצמו: "המורשת שלי תוגדר לפי מה עשיתי, איך עשיתי ומי אני כאדם. אני בחור גדול ודי מוזר, עושה ראפ, עושה סרטים, עושה הרבה דברים, אבל תמיד עושה אותם בדרך הנכונה. אני הבחור ששינה את ההיסטוריה של הליגה, זה שהיו קובעים איתו פגישות סודיות על מנת לשנות את החוקים ולכן, זו תהיה המורשת שלי: השחקן הדומיננטי ביותר אי פעם".
