בשביל לזהות מגמה צריך הרבה יותר מאירוע אחד, זה ברור. וגם אם דראפט כולל לפחות 60 אירועים שונים (כל הבחירות, לא כולל טריידים כמובן ותופעות אחרות), שנה אחת עדיין לא מספיקה כדי להצהיר על מגמות. עם זאת, מחזור 2012 לימד אותנו שני דברים – שגם אם במקרה לא יהיו נכונים בדראפט 2013, הם מאוד רלוונטיים לעתיד הקרוב של הכדורסל.
הדבר הראשון שלמדנו הוא שהאמריקאים באמת כבר לא מתלהבים מכשרונות בינלאומיים – וזה ממש לא משהו שהתחיל השנה. הסיפור הולך כך: בעשור וחצי האחרונים מנהלי הקבוצות ב-NBA עברו כמה שינויים משמעותיים. קודם כל, שחקני מכללות הפסיקו לחכות 4 שנים והחלו לצאת לדראפט הרבה יותר מוקדם. ואז, במקביל פחות או יותר, מספר ניסיונות מוצלחים עם בחירות של שחקנים ישר מהתיכון ושל שחקנים בינלאומיים (בעיקר אירופאיים) גרמו לכך שכולם רצו לתפוס את הכשרונות, האמריקאיים והלא-אמריקאיים, כמה שיותר מוקדם. אז הפך ה"אפסייד" לדבר הכי חשוב בערך. כי כשאין לך 4 שנות מכללה לעקוב אחרי שחקן, ה"אפסייד" – במלים אחרות, הפוטנציאל או התקרה של שחקן מסויים – הוא כמעט כל מה שאתה בוחר.
התופעות הללו שלטו בדראפט בעשור הקודם, והולידו מספר מאוד גדול של בחירות הזויות חלוטין, והרבה יותר כשלונות מהצלחות.
וכך, אחרי עשור וקצת בו הרבה יותר מדי בחירות גבוהות מדי בוזבזו על פרוייקטים ארוכי טווח של שחקנים מכל רחבי העולם, למנהלי הקבוצות ב-NBA קצת נמאס. בחזית האמריקאית הליגה טיפלה כשהעבירה חוק לגיל מינימום של 19 (מה שחיסל את הקפיצה מהתיכון ל-NBA). ובחזית הבינלאומית, ברור שהג'נרל מנג'רים ברחבי הליגה כבר לא רואים יותר קסם בייבוא כדורסלנים זרים רק לשם הניחוח האחר, ושהמרדף אחר המציאה הגדולה הבאה נרגע לגמרי.
השינוי המשמעותי הראשון הגיע בדראפט 2010, כשרק בחירה אחת בסיבוב הראשון נוצלה כדי לקחת בחור שמעולם לא שיחק במכללות, ועוד ארבע קבוצות היו מוכנות לשים רק בחירת הסיבוב השני שלהן על פרוייקט שכזה. כל אותם ארבעה שחקנים, אגב, שיחקו עד היום שלושה משחקי NBA. יחד.
אז נכון, כל מי שמיהר להספיד את השחקן הלא-אמריקאי נאלץ להתחבא בזמן הדראפט הקודם, כשלא פחות מ-4 שחקנים בלי אף דקת משחק – טורקי, ליטאי, צ'כי וקונגולזי – נלקחו ב-7 הבחירות הראשונות, בדראפט שהזכיר במובן הזה את מה שעבר על הליגה לאורך כל העשור הקודם. אבל העובדה שמה שראינו ב-2010 חזר על עצמו השנה באמת כבר מצביע על כיוון, ולא סתם על סטייה מהדרך.
עד כמה הקבוצות חוששות כיום לבזבז חוזים מובטחים (שמוענקים לכל בחירת סיבוב 1 באופן אוטומטי) על שחקנים בינלאומיים שלא עברו במכללות אפשר ללמוד מכך שבזמן ש-7 בחירות בין ה-48 ל-57 (מתוך 60 בדראפט כולו) נוצלו השנה כדי לבחור בשחקנים בינלאומיים, בסיבוב הראשון זה קרה רק פעם אחת.
[אגב, זה ממש לא אומר שנחזור לימים של שנות התשעים, בהן שחקנים בינלאומיים רבים עברו למכללות כדי להגדיל את הסיכוי שלהם להגיע ל-NBA, וזאת משתי סיבות: 1) ה-NBA הוא כבר לא חלום נוצץ כפי שהיה בעבר. כמו שלאמריקאים ירד קצת מהאירופאיים, גם לאירופאיים ירד (הרבה) מהאמריקאים. 2) באירופה משלמים הרבה יותר טוב לכדורסלנים מבעבר.]
אבל כשרואים תופעה כזו, צריך תמיד לזכור לשאול בפשטות: למה? הסברים כמו "נמאס מהבינלאומיים" או אפילו כמה דוגמאות של בחירות כושלות לא באמת עונים על השאלה. היו מספיק בחירות של אמריקאים שנכשלו, גם אחרי שנה במכללה, והיו מספיק בחירות של לא-אמריקאיים שהצליחו בענק. זה לא מה שהביא לכך שהשנה כל כך מעט שחקנים נבחרו ללא ניסיון מכללות.
אז מה כן? הנה תשובה אפשרית אחת, שנכונה לגבי 2012 – והיא הדבר השני שלמדנו מהדרפאט של השנה: קבוצות לא חוששות להשתמש בבחירות מאוד גבוהות כדי לבחור לפי צורך, ולא לפי כישרון. זה לא בדיוק "מותו של האפסייד", אבל זה בטח סוף תקופת הזוהר שלו.
הרי זו סוג של אקסיומה בקרב מנהלי קבוצות ב-NBA – שבבחירות הגבוהות אתה קודם כל בוחר לפי כישרון, כלומר, לוקח את השחקן הכי טוב שעוד נשאר על הלוח. ובבחירות היותר נמוכות – פחות או יותר מאמצע הסיבוב הראשון – איפה שהבדלי הכישרון בין השחקנים שנותרו פנויים כבר לא גדולים או לא מאוד ברורים, אתה בוחר לפי צרכים נקודתיים כמו קליעה, ניהול משחק, ריבאונד, הגנה וכו'.
אבל 14 הבחירות הראשונות של דראפט 2012 – כל בחירות הלוטורי בעצם – מראות שגם האקסיומה הזו כבר לא חקוקה. כלומר – היא כבר לא אקסיומה.
בואו נפרק את בחירות הלוטורי לפי מה שהוביל את הבוחר: כישרון מול צורך, ונראה.
בחירה 1: אנתוני דייויס, ניו אורלינס.
צורך: 0%. כשרון: 100%.
הסבר: גם אם היה להם את דווייט הווארד, היו לוקחים את דייויס בבחירה הזו.
בחירה 2: מייקל קיד-גילכריסט, שרלוט.
צורך: 55%. כשרון: 45%.
הסבר: אפסייד ענק, אבל מבחינת כישרון יש כמה בדראפט שבטוח לא נופלים ממנו. הוא ייכנס לחור בסגל ולכן קצת יותר עונה על צורך.
בחירה 3: בראדלי ביל, וושינגטון.
צורך: 70%. כשרון: 30%.
הסבר: יש לא מעט שחקנים מוכשרים לפחות כמוהו, אבל שוטינג גארד זה בדיוק-בדיוק-בדיוק מה שחסר לוויזארדס.
בחירה 4: דיון ווייטרס, קליבלנד.
צורך: 85%. כשרון: 15%.
הסבר: מקרה ביל - אבל בהקצנה. עד לא מזמן היה ספק אם יהיה בחירת לוטורי, ונלקח כל כך גבוה – זה כמעט אך ורק כי הם חושבים שהוא בדיוק מה שהם צריכים.
בחירה 5: תומאס רובינסון, סקרמנטו.
צורך: 25%. כשרון: 75%.
הסבר: למרות שיש פרשנים שאומרים שזה אמור לעבוד, לא מאוד ברור אין הוא משתלב עם קאזינס בצבע, ובם היו יכולים להיעזר בסמול פורוורד כמו האריסון בארנס. אבל לשחקן רובינסון – בדיוק כמו במקרה קאזינס בזמנו - אסור לתת להחליק מתחת לבחירה 5.
בחירה 6: דמיאן לילארד, פורטלנד.
צורך: 75%. כשרון: 25%.
הסבר: גם אם יש ספק לגבי כמה רכזים טובים ממנו היו בדראפט הזה, ברור שהיו על הלוח עוד די הרבה שחקנים שכולם ציפו שייבחרו לפניו. אבל פורטלנד הייתה חייבת רכז – ולכן זו בחירה שהיא הרבה יותר צורך, גם אם מדובר בשחקן באמת מוכשר.
בחירה 7: האריסון בארנס, גולדן סטייט.
צורך: 15%. כשרון: 85%.
הסבר: הצורך מקבל 15% רק כי לא בטוח שברנדון ראש יישאר, אחרת זה באופן טהור בחירה של "השחקן הכי טוב שנשאר על הלוח".
בחירה 8: טרנס רוס, טורונטו.
צורך: 40%. כשרון: 60%.
הסבר: מקרה מוזר. מבחינת צורך, אפשר לחשוב על עוד דברים שהראפטורס צריכים... אבל מבחינת כישרון... גם כאן הם לקחו הימור. פשוט בחירה מוזרה.
בחירה 9: אנדרה דראמונד, דטרויט.
צורך: 50%. כשרון: 50%.
הסבר: מצד אחד, בחרו בדיוק לעמדה שהיו חייבים. מצד שני, אסור היה לוותר על הכישרון שלו בבחירה 9. פיפטי-פיפטי נשמע פייר כאן.
בחירה 10: אוסטין ריברס, ניו אורלינס.
צורך: 40%. כשרון: 60%.
הסבר: אריק גורדון לא בטוח נשאר, וריברס יכול להיות השוטינג גארד הפותח שלהם כבר השנה – ולכן הוא עונה להם על צורך מיידי. עם זאת, זו בחירה קצת גבוהה בשבילו (שההורנטס לא היו עושים אם הבחירה ה-10 הייתה היחידה שלהם בלוטורי), והם הלכו כאן על הימור, בהסתמך על הכישרון שלו.
בחירה 11: מיירס לאונרד, פורטלנד.
צורך: 65%. כשרון: 35%.
הסבר: היו יכולים לקחת שחקנים שילהיבו את האוהדים יותר, אבל כמו בבחירה הקודמת שלהם - קודם חשבו צורך. לקבוצה פשוט אין אף סנטר חתום. מלבדו, כמובן.
בחירה 12: ג'רמי לאמב, יוסטון.
צורך: 65%. כשרון: 35%.
הסבר: אחד השחקנים הכי מוכשרים שנשארו על הלוח בשלב הזה, אבל נלקח קודם כי הם חייבים סווינגמן שיכול לתרום מייד.
בחירה 13: קנדל מרשאל, פיניקס.
צורך: 85%. כשרון: 15%.
הסבר: החצי הראשון של הסיבוב הראשון, זה הכי מוקדם שמרשאל יכול היה לחלום עליו. מה לעשות שנאש עוזב?
בחירה 14: ג'ון הנסון, מילווקי.
צורך: 35%. כשרון: 65%. צריכים עזרה בצבע, אבל אם היו בוחרים רק לפי צורך היו הולכים על טיילר זלר. הנסון אמור היה להיבחר יותר גבוה.
הסיכום של הציונים מראה שאחרי הבחירה הברורה מאליה בדייויס, 55% מהציון הולך לצורך, ו-45% הולך לכישרון. וגם אם אלה כמובן לא מספרים מדעיים, עדיין – זה מאזן שהיינו מצפים לראות בחצי השני של הסיבוב הראשון, וממש לא בראשון. החצי הראשון, בו נחטפים בזה אחר זה כל השחקנים הכי טובים, אמור להיות מוכתב בכישרון. והוא ממש לא היה ככה השנה. מה גם שבחירות מקודמות שהוכתבו בצורה מובהקת על ידי ה"צורך" כמו אלה של ביל, ווייטרס ולילארד הפילו נמוך יחסית כשרונות מבטיחים מאוד כמו בארנס, תומאס ודראמונד – שאיזנו את המאזן הסופי בציונים אבל לא הסתירו את התופעה.
ב-2011, לשם ההשוואה, נלקחו בבחירות הראשונות הרבה מאוד שחקנים שלא תרמו כמעט כלום בעונה החולפת. אבל כשבעונה הבאה תראו שהרבה מאוד מהשחקנים שנבחרו בבחירות הלוטורי של 2012 באמת משחקים ומעלים תרומה חיובית ומשמעותית לקבוצות שלהם – תדעו בוודאות שלא רק שלא היה בזה שום דבר מקרי, זו גם פשוט תהיה התוצאה של מגמה.
