חג החנוכה שעבר עלינו, פנים רבות לו. יש שייראו בו את הגבורה של מרד בר כוכבא, יש שייקחו ממנו את הגאווה היהודית שלא ניתנת לערעור ויש שייקחו ממנו את האמונה של בני האדם באלוהים ואולי יותר מכך, בניסים.
מי מאיתנו לא אוהב להתלות בסיפורי ניסים שמרחיבים את גבולות הדמיון ולא מצליחים לתת מענה לשאלות להן טרם מצאנו תשובות. אם ניקח את הקווים העיקריים לדמותו של החג ונחבר אותם, ניתן יהיה להשוות את הקו הזה למה שמחבר אותנו לספורט ולמה שהוא מייצר עבורנו.
ההתרגשות, סיפורי הגבורה של לוחמים וספורטאים כאחד, הגאווה והכבוד, החלש נגד החזק והאמונה האין-סופית שעד שזה לא נגמר זה לא נגמר.
כמו בסיפור חנוכה, גם בספורט ישנם סיפורי גבורה, סנסציות בלתי ניתנות להסבר וניסים בדמות נס פך השמן, אותם אנו נוהגים לכנות בפשטות- קאמבק.
תשע הנשמות של טרייסי מגריידי
לא מעט משחקים בהיסטוריה הארוכה של ה-NBA הסתיימו עם שלשה מטורפת, חסימה מדהימה או סל שדה פשוט עם הבאזר. משחקים שבכל פעם מחדש גורמים אפילו לפחות רומנטיקנים מבינינו להתרגש, לתפוס את הראש כלא מאמינים ולהודות לעצמנו על היום בו התאהבנו בספורט.
למרות זאת, לא הרבה רגעים גורמים לנו לעצור ולחשוב לרגע האם מה שראינו מסתכם בגבולות ההיגיון, או שמא זה מעבר לכך. אחד הרגעים האלה הגיע ב-9 בדצמבר 2004, בסיומו של המשחק בין יוסטון רוקטס של יאו מינג וטרייסי מקגריידי לבין סן אנטוניו ספרס הגדולה של טים דאנקן, מנו ג'ינובילי, דייויד רובינסון וטוני פארקר.
כשנותרו 53 שניות לסיום, הספרס עוד היו בדרך לניצחון חוץ, כשעל הלוח הופיעה התוצאה 64:74 לזכות סן אנטוניו. יאו מינג הסיני צימק לשמונה נקודות הפרש כשקלע מתחת לסל. יוסטון עוד הורידה את הפיגור לשש אלא שהחבורה של גרג פופוביץ' החזירה בשתיים מהירות מקו העונשין. כשנותרו 35 שניות לסיום המשחק ובפיגור שמונה נקודות החל המופע של טרייסי מקגריידי.
כדורסלנים רבים חלמו עוד כשהיו ילדים על התקפה אחרונה בה קבוצתם בפיגור והם מקבלים את הכדור האחרון, בתקווה שבזמן הישמע קול הבאזר, הכדור ינחת בתוך הטבעת. מאיר טפירו הוא אחד כזה. בדרך כלל מה שמאפיין את אותם שחקנים זהו קור הרוח והיכולת להתנתק מהמצב ולתפקד כאילו היו באימון.
טרייסי מקגריידי הוא אחד כזה. אלא שמקגריידי, בנוסף ליכולת האלוהית הזאת, קורץ מהחומר של אלה שיוותרו על המשחק רק כשהשופט ישרוק לסיומו. עקשנות, אמונה ועזרה משמיים חייבים להימצא בארגז כליו של אותו בנאדם. כשהרוקטס עם הגב לקיר, ללא כל אמונה ואולי ללא כוונה לחזור למשחק, החל מקגריידי במופע שלשות מטורף.
ארבע שלשות ו-13 נקודות היו ההספק של מקגריידי ב-35 השניות האחרונות של המשחק. באחת מהן זכה מקגריידי לקבל גם עבירה שזיכתה אותו בזריקה מקו העונשין וסיימה מהלך של ארבע נקודות. את השלשה האחרונה והמטורפת מכולן קלע מקגריידי כשהותיר לספרס ההמומים 1.9 שניות לנסות ולהגיב, ניסיון שלא צלח.
שחקני הספרס התקשו להבין, להאמין ולרדת מהפרקט בעוד שחקני ואוהדי הרוקטס הקיפו את מקגריידי בעל תשע הנשמות והתקשו להאמין גם הם כי היו שותפים לאחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל.
הקאמבק המדהים של צ'אנדה רובין
את גמר ווימבלדון שנערך בשנת 1993 סיימה יאנה נובוטנה כשהיא ממררת בבכי ליד הרשת על הדשא באנגליה. נובוטנה הפסידה בגמר לשטפי גרף באחד ממשחקי הגמר המפורסמים ביותר לאחר שבשוויון במערכות הובילה נובוטנה כבר 1:4 במשחקונים ו-15:40 במשחקון השישי. נובוטנה ההמומה לא הצליחה להבין איך התואר חמק לה מבין האצבעות, אך מי שחשב שמה שלא הורג מחשל היה צריך לחכות שנתיים בלבד, ולהתבדות.
נובוטנה המיואשת מאותו גמר היסטורי פגשה למשחק בסיבוב השלישי של הרולאן גארוס בצרפת את הטניסאית מהמקום ה-53 בעולם, צ'אנדה רובין האמריקאית. הרוסיה הגיעה כחיה פצועה הבאה להשיב את כבודה ולהדוף את חיצי הביקורת ורובין לא היתה אמורה להוות מכשול רציני בדרכה.
המערכה הראשונה היתה צמודה והסתיימה להפתעת הצופים בשובר שוויון ובניצחונה של רובין 6:7. המערכה השניה החלה כהמשך של הראשונה כשרובין שוברת את נובוטנה. הרוסיה התעשתה ומאותו רגע רק טניסאית אחת היתה על החימר. נובוטנה ניצחה בחמשת המשחקונים שלאחר השבירה של רובין ואת המערכה השניה כולה בתוצאה 4:6.
המערכה השלישית היתה כבר במעמד צד אחד. נובוטנה, בדרך למערכה מושלמת, ניצחה בחמשת המשחקונים הראשונים וכשהיא מובילה 0:5 התייצבה למשחקון השישי. נובוטנה רצה ל-0:40 קליל אלא שאז נחה רוח אלוהית על המגרש וכמעשה כישוף שינתה את פני המשחק. רובין, שנראתה חסרת אונים וכנועה אל מול הריצה המטורפת של הרוסיה, התעוררה והחלה לחזור למשחק.
אם נשווה את המצב לקרב איגרוף, הרי שרובין נפלה לאחר החבטות של נובוטנה והשופט כבר ספר תשע שניות מתוך עשר, עד שמשום מקום האמריקאית נעמדה על רגליה. תעצומות הנפש אותן אדם ובמיוחד ספורטאי צריכים לאסוף בשביל לצאת מהמצב אליו נקלעה רובין, נדמה לפעמים כי אפשר למצוא רק באגדות.
היה זה משחקון הגשה של נובוטנה, מרחק נקודה אחת מעליה לשלב הבא. רובין הצילה חמש נקודות, שברה את נובוטנה, ניצחה במשחקון ונשארה עם מעט תקווה. גם במשחקון הבא, אותו הגישה רובין, נובוטנה היתה בעמדת ניצחון אך האמריקאית הראתה שהיא קורצה מחומר מיוחד והצליחה להציל עוד נקודת משחק.
במצב של 4:5 לטובת נובוטנה, הצליחה רובין להציל עוד שלוש נקודות משחק במשחקון אחד ולאחר מכן כבר עלתה ליתרון 5:6 לעיני נובוטנה ההמומה. המומנטום היה של רובין אך המשחק המטורף הזה הצליח להפתיע שוב כשנובוטנה שברה והשוותה ל-6:6.
"פך השמן" של רובין לא נגמר ומכאן ואילך האופי והאמונה עשו את שלהם והשחקנית הבלתי נגמרת ניצחה 6:8 ורשמה את אחד הקאמבקים הגדולים בהיסטוריה של הטניס. רובין אמנם לא הצליחה לעבור את שלב רבע הגמר אך באדישות אולי אופיינית לאנשים מהסוג הזה אמרה כשנה לאחר המשחק: "זה הניצחון הגדול ביותר שלי אי פעם אבל לא הקאמבק היא הסיבה אלא פשוט העובדה שהצלחתי לנצח שחקנית מהרמות הגבוהות בטורניר גראנד סלאם".
נס על הקרח
ה-22 בפברואר 1980 היה אמור להיות עוד יום באחת מתקופות השיא של המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי לגוש המערבי. רצה הגורל ובאותו יום נפגשו הנבחרת המפוארת של ברית המועצות בהוקי קרח ונבחרת ארצות הברית החובבנית.
הסובייטים היהירים לא העלו אפילו בסיוטיהם הגדולים כי הנבחרת האמריקאית שבאה למצוא אתונות תמצא מלוכה. הנבחרת הסובייטית, אותה אימן ויקטור טיחונוב, הגיעה לאולימפיאדת החורף בארצות הברית כאלופת ארבע האולימפיאדות האחרונות וכפייבוריטית הברורה לזכיה במדליית הזהב בפעם החמישית ברציפות. בסגל הגאה והנוצץ שהרכיב את ה"גוליית" של עולם ההוקי היו טובי השחקנים שידעה ברית המועצות לדורותיה, ואלה שהיו באותה עת גם הטובים בעולם.
באופן אירוני, אל מול "גוליית" של אותם ימים, גילמה את הדמות של "דוד", נבחרת ארצות הברית שהיתה אלמונית, חסרת ניסיון וחובבנית שבסך הכל ביקשה לקחת חלק בטורניר ההוקי קרח של האולימפיאדה אותה אירחה. לאחר מבחנים שערך המאמן הרב ברוקס, הורכב הסגל האלמוני של האמריקאים משחקנים צעירים ותלמידי מכללות כאשר רק שחקן אחד היה בעל ניסיון אולימפי.
כבר מתחילתו של הטורניר ניתן היה להבחין במשהו שונה, ניחוח של הפתעה, או תחושה של רוחות מלחמה מהצד האמריקאי. הספורטאים האלמונים שיחקו בנחישות ואגרסיביות שאופייניות לאומה הגאה והפתיעו כבר בשלב הבתים ענקיות כדוגמת צ'כוסלובקיה, הונגריה, מערב גרמניה ורומניה והעפילו יחד עם השבדים לבית הגמר. הסובייטים מצידם טיילו בדרך לעוד מדליית זהב ועלו לבית הגמר עם חמישה ניצחונות בהפרשים אסטרונומיים ומאזן מושלם בשלב הבתים.
המחזור הראשון בבית הגמר הועיד את המפגש שלימים יקרא "נס על הקרח", בין ברית המועצות למפתיעה מארצות הברית. ערב המשחק הגיעו היחסים בין שתי המדינות לשפל ולמלחמה הקרה התווסף הרצון של נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, להחרים את המשחקים האולימפיים שעתידיים היו להתרחש במוסקבה בסוף אותה שנה (חרם שלבסוף אכן בוצע).
הקרב בין שתי המעצמות שנועד להיות משחק חד צדדי, נפתח דווקא באופן צמוד וגרם לרחש מוזר באולם "פילדהאוס" שהיה מפוצץ ב-8,500 אוהדים. השליש הראשון הסתיים בטעות איומה של השוער הרוסי, הטוב בעולם אז, ולדיסלב טרטיאק ובשוויון 2:2 מפתיע. מיד לאחר שער השוויון ואותה טעות איומה, הגיע הרגע המחולל של המשחק, של הטורניר ואולי של עולם ההוקי קרח האמריקאי.
בצעד משפיל, הוציא המאמן טיחונוב את את השוער טרטיאק כשנותרה שניה בלבד לסיום השליש ובכך למעשה סלל את דרכה של ארצות הברית לניצחון 3:4 סנסציוני והיסטורי שחרג מגבולות ההיגיון.
בעוד הקהל המשולהב ספר את השניות לאחור, טבע אל מייקלס ששידר את המשחק ברשת ABC את כינויו של המשחק כשחמש שניות לסיום אמר: "האם אתם מאמינים בניסים? כן!".
