יומני היקר,
עברו עליי שבועות קשים. בקושי הצלחתי לישון בלילות, מרוב שהמחשבות התרוצצו לי בראש. אחרי הכל, מדובר בעתיד שלי, בקריירה שלי. דמיינתי את עצמי לובש צהוב, אדום וגם כחול, אבל לא הצלחתי להחליט מה עדיף. אחרי הכל, כולם צבעים של סופרמן. ראיתי את עצמי בחוף הים של לוס אנג'לס, אבל אז נזכרתי את ימי הילדות באטלנטה, ואי אפשר לשכוח שהכל יותר גדול בטקסס. המחשבות הללו קרעו אותי.
אני רוצה להרוויח הרבה כסף. אבל אני חייב לקחת איזה אליפות כדי שיזכרו אותי בתור שחקן גדול. ובא לי לשחק עם חברים קרובים. וצריך לחשוב על מקום שבו אוכל לפתח קריירה אחרי הכדורסל. הזכרתי שאני רוצה להרוויח הרבה כסף? בקיצור, היה לי קשה ליישב את דעתי. הייתי מבולבל.
קובי כל הזמן הציק לי. 'אין כמו LA', הוא התעקש, 'אני אחזור כמו חדש וניקח עוד אליפויות. אני חייב אותך כדי לעקוף את מייקל'. מצחיק הקובי הזה. כל הזמן הוא חושב על ניצחונות. לא מבין אנשים כאלה. ובכלל, לא היה כיף לשחק איתו, הוא לא מסר לי אף פעם. לא מבין איך כולם בלוס אנג'לס אוהבים אותו כל כך, כשבינתיים כואב לי הגב ואף אחד לא מתחשב. זה לא פייר.
מצד שני, לעזוב אחרי שנה אחת בלבד? לא חראם על כל המאמץ שהם עשו שם כדי להביא אותי, ועוד אחרי שהבטחתי לקחת את הקבוצה לגמר? בתכל'ס, היה די כיף בשנה האחרונה. מי לא נהנה לראות את ג'ק ניקולסון וכל הדוגמניות האלה בשורה הראשונה? פה אני יכול להתחיל להופיע בסרטים כמו שתמיד חלמתי, להתחכך עם האנשים הנכונים ואולי אפילו תצא לי מזה טבעת. נישואין.
אבל אז דירק התקשר. והוא הזכיר לי איך הוא ניצח לבד את מיאמי הגדולה כדי לקחת אליפות רק לפני כמה שנים. ומארק קיובן עם השטויות שלו תמיד מצחיק. הוא הבטיח לי שיהיו קטעים, ונוכל ללכת ביחד לרודיאו ולאכול איזה סטייק טוב. ואם זה לא מספיק, אז שמעתי על הגל מקל הזה ובכלל התחלתי להתלהב. ריקי היקמן סיפר לי כמה הוא מפחד ממנו. נשמע לי טוב הסיפור הזה.
אלא שבדיוק כשבאתי להרים צלצול בחזרה לדירק, מול העיניים הופיע האקים. בחור גדול, קשה לפספס. אני זוכר שהייתי ילד וראיתי אותו מסבסב את כולם בפוסט, קולע בלי להזיע סל אחרי סל. תמיד ניסיתי לחקות אותו, אבל אני לא מבין את הקטע הזה של פוסט-אפ. הייתי בטוח עד עכשיו שזה לא בשבילי. אבל האקים הבטיח שהוא ילמד אותי הכל, ואפילו הראה לי את הווידאו שלו עם לברון. יש לקינג ג'יימס איזה שתי אליפויות, אז הוא בטח יודע דבר או שניים.
ותמיד רציתי לבדוק לעומק מה מסתתר בזקן של ג'יימס הארדן. הימרתי עם החברים שיש שם קן של ציפור. אולי עכשיו אני אצליח להתגנב אליו במהלך השינה בבית המלון באינדיאנה ולבדוק בעצמי אחת ולתמיד. ויותר מהכל, זה אחלה צ'אנס להפוך לאליל בסין. כל האנשים הקטנים עם העיניים האלה מצחיקים אותי, אבל הם אחלה. רק תראו את הלין הזה. איך הוא רץ. אין לו מושג, אבל הוא רץ.
אך פה זה לא נגמר. ריי-ריי ושורטי מהשכונה בדרום אטלנטה התקשרו. התחלנו להיות נוסטלגים וזה. נזכרנו בימים שהייתי קורע את כולם במגרש הבלטות מאחורי המתנ"ס, כי הייתי גבוה מכולם ב-30 סנטימטרים. ריי-ריי היה חכם ותמיד דאג להיות בקבוצה שלי. שורטי? המסכן אף פעם לא הצליח לקלוע עליי סל. כן, זה יכול להיות כיף לחזור הביתה ולעשות את זה שוב, רק שהפעם מדובר ב-NBA. ומי יש להם שם באטלנטה? כולם ברחו מזמן. אפילו ג'וש סמית' לא מתכוון להישאר.
בקיצור, יומני היקר, כמו שאתה רואה ההתחבטויות והלבטים היו בלתי נסבלים. אחרי הכל לא מדובר בהחלטה שעושים בכל יום. מספיק להסתכל מחוץ לחלון ולראות את כל העיתונאים שממתינים רק לי. אז הנה זה בא. אתה הראשון שאני מספר לו, יומני היקר.
החלטתי לשחק ביוסטון. או בלייקרס. או בדאלאס. או באטלנטה.
לא, לא. זה סופי. יוסטון, יש לנו בעיה.
