לשיקגו בולס יש קבוצה מצוינת. ממש ממש טובה. כל כך טובה שהיא ניצחה בשנה שעברה 62 משחקים, בדרך למקום הראשון במזרח בתום העונה הרגילה הראשונה בעידן ווייד-לברון-בוש (אלה שהיו אמורים לשבור את שיא הניצחונות בעונה, 72, ששייך לבולס של 96). והיא הייתה גם מצוינת לאורך הפלייאוף הקודם, עם ניצחון גדול במיוחד שסגר את הסיפור בסיבוב הראשון בחמישה משחקים מול אינדיאנה פייסרס עקשנית, מיד אחרי הפסד, והתאוששות מרשימה נוספת בדרך ל-2:4 על אטלנטה, אחרי שהפסידה במפתיע את המשחק הראשון בבית.
אה, כן - והם 4:11 בלי רוז.
למי שלא עוקב באדיקות אחרי המשחקים של הבולס העונה, הנתון הזה יכול בקלות לתפוס את מקום גבוה ברשימת הנתונים ההזויים באדיבות העונה המקוצרת והמוזרה הזו. הרי כשהריצה הנהדרת של 2010/11 נעצרה, זה קרה בהתרסקות 4:1 בגמר המזרח מול מיאמי, כשג'יימס וההיט עושים דבר מאוד פשוט בארבעת המשחקים האחרונים של הסדרה: מתמקדים בלעצור את רוז בסוף כל משחק.
הביקורות ששיקגו ספגה מאז התמקדו כולן בתלות הגדולה מדי שהקבוצה פיתחה ביכולת ההתקפית של רוז בכלל, וביכולת שלו לייצר לעצמו נקודות במאני טיים בפרט. התמונות של רוז הולך אחד על חמישה כמעט בכל פוזשן מכריע בסדרה ההיא יושבות חזק בראש של כל מי שראה אותן. מה שכמובן מעלה את התהייה – איך יכול להיות שבלי הכוכב הכי גדול שלה, בלי ה-MVP של הליגה, בלי הבול היחיד עד החודש שעבר שנבחר לאול סטאר מאז מייקל ג'ורדן, בלי השחקן הזה שהיא תלוייה בו כל כך, שיקגו עדיין מנצחת 75% מהמשחקים שלה?
תשובה אפשרית אחת שקופצת לראש היא שהשחקנים האחרים, כדורסלנים מעולים בפני עצמם כמו לואול דנג, קרלוס בוזר ואחרים, פשוט נותנים יותר. משחקים יותר, זורקים יותר, קולעים יותר. בפועל, התשובה הזו פשוט לא נכונה. בוזר – השור הכי מושמץ, זה שסבל מאוד בעונה שעברה בעודו מסתגל למשחק לצד רכז שונה כל כך ממה שהתרגל בשנותיו ביוטה עם דרון וויליאמס ושלכאורה השורה הסטטיסטית שלו אמורה להרוויח יותר מכולן מהיעדרו של רוז – נתן העונה ב-15 המשחקים ללא רוז 16 נקודות למשחק ב-54.5%, עם 8.2 ריבאונדים. כמעט בדיוק אותם מספרים כמו ממוצעי העונה הכלליים שלו (15.4 נק', 53.1%, 8.2 ריב').
אז אולי זה דנג, האול סטאר השני של הקבוצה, ש"מרים את משחקו" כשרוז יושב בצד על אזרחי? ובכן, לא לפי השורה הסטטיסטית הקונבנציונאלית. דנג קולע העונה 15.1 נק' למשחק ב-40.8%, מוריד 6.6 ריבאונד לערב ומוסר 3.1 אסיסטים. מספריו ב-15 המשחקים ללא רוז: 15.0 נק', 37.0% מהשדה, 6.8 ריב', 3.4 אס'. בלי שינוי.
תשובה אפשרית שנייה שעולה היא שב-15 המשחקים האלה בלי רוז שיקגו אולי לא נתקלה ביריבות איכותיות במיוחד ו/או אולי לא נגררה למשחקים צמודים – שם התלות (לכאורה) שלה ברוז גדולה במיוחד.
אבל גם הניסיון הזה לא מתיישב עם המציאות. קודם כל, ב-15 המשחקים ללא רוז שיקגו הספיקה לפגוש כמעט כל יריבה מזרחית גדולה – עם משחקים מול אורלנדו, פילדלפיה, מיאמי ושני מפגשים עם בוסטון. שיקגו הפסידה רק 1 מ-5, בבוסטון, ואת היתר ניצחה – נקמה בסלטיקס כעבור ארבעה ימים בבית, יצאה מנצחת ממפגש מול מיאמי שכלל 71 נקודות מווייד ולברון ביחד, שרדה יום רע מהשלוש בבית מול פילי ומעל הכל השפילה את המג'יק, באורלנדו, עם 59:85 מטורף – משחק בו קבעה שני שיאים: ה-59 נקודות שדווייט הווארד וחבריו קלעו הם שיא ספיגה שלילי של הבולס בעונה רגילה, והמאמן טום ת'יבודו הגיע ל-100 ניצחונות בקריירה יותר מהר מכל מאמן אחר בהיסטוריה של הליגה.
אז כן, היו גם משחקים מול שרלוט (שניים), ניו ג'רזי, קליבלנד ו-וושינגטון, אבל גם מול ממפיס, פורטלנד ופיניקס – ככה שעודף של יריבות קלות ממש לא היה, ובטח שלא מחסור במשחקים קשים. אבל מה עם הימנעות ממשחקים צמודים? כאן כבר אפשר אולי לראות משהו, עם הפרש ממוצע של 14 נקודות לטובת המנצחת ב-15 המשחקים ללא רוז, ועם הפסד צמוד בבוסטון. אבל כשנזכרים שבכל הליגה ההפרשים גדולים יותר העונה מבשנים רגילות, ושהבולס גם ניצחו משחקים צמודים ללא רוז, כולל אחד מול מיאמי, כנראה שגם זו לא התשובה לשאלה כיצד שיקגו עושה את זה בלי השחקן הכי טוב שלה.
אז אם זה לא שבוזר או דנג או אחרים תורמים הרבה יותר בהיעדרו, ואם זה לא שהיה להם לו"ז קל או שהם נמנעו ממשחקים צמודים, אז מה כן התשובה? התשובה היא שבעוד הפער האיכותי בין רוז לבין יתר שחקנים הבולס הוא גדול, ברור ומשמעותי, כלומר – הוא השחקן הכי טוב בשיקגו, ובענק – הרי שהפער בין חשיבותו של רוז להצלחת הקבוצה (בטווח הקצר ובעונה הסדירה במיוחד) לבין חשיבותם של יתר שחקני הבולס הוא הרבה פחות גדול. למעשה, שיקגו משחקת העונה כדורסל כל כך טוב, יציב, יסודי ואיכותי – שהיא הורגת את הסיכוי של רוז לזכות בתואר ה-MVP שנה שנייה ברציפות, גם אם הבולס יסיימו שוב במקום הראשון בליגה. שיקגו עושה השנה משהו שדי נדיר לראות ב-NBA – משחקת כדורסל מאומן לעילא ולאללה, בשני צדי המגרש, ועוד בעונה שלאף אחד כמעט אין זמן להתאמן בה.
התקפית – היא קודם כל שולטת בקצב, ומנצלת את הקצב האיטי לטובתה. שיקגו משחקת טיפה פחות מ-90 פוזשנים למשחק, וכקבוצה שאין לה יותר מדי כלים התקפיים שיכולים לייצר ריצות, זה אל"ף-בי"ת. רק 6 קבוצות משחקות פחות פוזשנים למשחק ממנה העונה, ואף אחת מהן לא מתקרבת לשיקגו באפקטיביות הפוזשנים האלה. כי זה לא שהבולס סתם משחקים לאט, הם משחקים יעיל. שיקגו מייצרת 108.8 נקודות פר 10 פוזשנים – מקום שלישי בליגה, רק אחרי קבוצות עם כלים התקפיים מרשימים בהרבה כמו אוקלהומה סיטי ומיאמי, שמייצרות 109.7 ו-109.1 נקודות פר 100 פוזשנים – פער של פחות מאחוז לטובתן. בנוסף, שיקגו מובילה את הליגה בריבאונד התקפה וקוטפת כמעט אחד מכל שלושה ריבאונדים מתחת לסל שלה (!)– עניין קריטי במשחק עם פחות הזדמנויות קליעה כמו זה ששיקגו מכתיבה.
ובזמן שהבולס מצליחים להיות קבוצת ההתקפה השלישית הכי יעילה בליגה, ועוד בעונה בה רוז מחמיץ שליש מהמשחקים, הרי שהם משלבים את זה עם ההגנה השנייה הכי יעילה. שיקגו סופגת רק 98.7 נקודות פר 100 פוזשנים, שני רק ל-97.3 של פילדלפיה. מה שמעמיד את ההפרש בין הנקודות שהיא קולעת ל-100 פוזשנים לבין הנקודות שהיא סופגת על 10.1 לטובתה – פער יפה מה-8.8 של מיאמי שבמקום השני.
שליטה בקצב המשחק, יעילות התקפית והבנת החשיבות של כל פוזשן, יצירת הזדמנויות שניות, עליונות ומלחמה בריבאונד, הגנה בלתי מתפשרת, הקפדה על חלוקת עבירות (שיקגו היא מהקבוצות ששולחות את היריבות שלהן לקו הכי מעט), המעטה באיבודים (רק 5 קבוצות מאבדות פחות פר 100 פוזשנים) – אין כאן שום דבר שהוא "כישרון" או "יכולת אינדיבידואלית". יש כאן רק דברים שנראים כאילו נלקחו מעמוד התוכן של ספר הלימוד הראשון שמחולק בקורס מאמנים. דברים שהם חלומו של כל מאמן לראות את הקבוצה שלו עושה. דברים ששיקגו, קבוצה שכולנו חשבנו שתלוייה יותר מדי בכוכב שלה, פשוט מוציאה מהתיאוריה לפרקטיקה, ועושה את זה ברמה הכי גבוהה שאפשר. מי שבאמת אוהבים את המשחק הזה, צריכים לקוות שביוני הקרוב רוז יניף עוד גביע MVP, זה של הגמר – כי גם הוא עצמו יודה: במקרה הזה, זה בכלל תואר קבוצתי.
