1. זה היה משחק כדורסל מעולה, מותח, בין שתיים מהקבוצות הכי טובות ומבטיחות בליגה. אבל בעוד הוא קיבל הבוקר את הכותרת הראשית באתר ה-NBA (הגיוני – המשחק המרכזי של הלילה) ובאתר של ESPN (הגיוני – הם שידרו אותו), הרי ש-CBS ו-FOX, שגם להם כמובן ערוצי טלוויזיה (שמתחרים ב-ESPN) הצניעו אותו. מאוד. ב-CBS, שהכותרות המשניות שלהם מעוצבות בדיוק כמו באתר של ESPN, הוא מקבל שורה, וזה עוד טוב לעומת FOX, שם אתה צריך לגלול למטה כדי למצוא אותו בכותרות החדשותיות שנמצאות אחרונות בהירארכיה. אז לא, זה לא מחדש לנו כלום לגבי איך אתרים כאלה (או זה שאתם קוראים בו עכשיו) עובדים או מה התחרות על מפרסמים וקידום עצמי עושה ליושרה עיתונאית. אבל זה כן יכול ללמד אותנו איפה נמצא ה-NBA בהירארכיה של ענפי הספורט בארה"ב בנקודת הזמן הזו בשנה. וכשהלילה ייערכו משחקי מחזור חד ההודייה המסורתי ב-NFL, כשפוטבול המכללות מתקרב לישורת האחרונה של העונה וכשעונת כדורסל המכללות בדיוק יוצאת לדרך, גם משחק כזה לא מעניין מספיק אמריקאים כדי לקבל כותרות ראשיות. אלא אם, כמובן, יש לך אינטרס מיוחד בקידום הליגה.
2. אבל אותנו זה לא צריך לעניין. כי גם אם יש היגיון לא להבליט משחק כזה (אוקלהומה סיטי היא השוק הכי קטן בליגה, קליפרס היא הקבוצה השנייה בעיר שלה), במיוחד היום (ערב חד ההודייה, וכשעונת ה-NBA עדיין בשלבים מוקדמים מאוד), הרי שזה לא מוריד מהערך של המשחק הזה בפני עצמו. וכאמור, זה היה חתיכת משחק כדורסל מעולה, שהתקשורת האמריקאית וחובב הספורט האמריקאי צריכים להתגאות בו. שתי קבוצות מוכשרות מאוד, עמוקות מאוד, עם כוכבים מוכחים ושחקנים צעירים מבטיחים ושחקנים ותיקים עם אופי, ולא מעט אגרסיות, וקצת דם רע. אלו היו כשלוש שעות של ספורט ברמה הכי גבוהה שיש. להתעלם מזה זה פשוט הפסד. ולמזלנו, בישראל ה-NBA מספיק מעניין, גם בשלב הזה בעונה, כדי שלא נפסיד את כל הטוב הזה.
3. אז מה היה טוב? הרבה. דבר ראשון – הכדורסל. זה כמובן היה ברור שאוקלהומה סיטי בימים שאחרי ג'יימס הארדן יהיו הרבה יותר לחץ ואחריות על קווין דוראנט ועל ראסל ווסטברוק לייצר נקודות ולנהל את ההתקפות. אבל האופן בו שני הסופרסטארים הנהדרים האלה לקחו על עצמם את האחריות הזו ומתפקדם תחת הלחץ הזה הוא פשוט תאווה לעיניים. דוראנט מוריד השנה 10.5 ריבאונדים למשחק (עלייה של 2.5 מעונה שעברה ו-3.9 בהשוואה לממוצע הקריירה שלו עד העונה), מוסר 4.6 אסיסטים (1.8 יותר מאשר ממוצע הקריירה) ובעצם הפך לשחקן של 25-10-5. גם טים דאנקן, קווין גארנט ודירק נוביצקי לא העמידו מספרים כאלה בשיאם. כריס וובר הצליח לעשות את זה לתקופה קצרה. בשביל למצוא שחקנים שהיו 25-10-5 לאורך זמן צריך ללכת עד צ'ארלס בארקלי ודייויד רובינסון (אלא אם אני שוכח מישהו. אני שוכח מישהו? לא נראה לי). דוראנט עוד צריך להוכיח שהוא יכול להתמיד בזה, אבל אם יש משהו אחד שהוא הוכיח עד עכשיו בקריירה שלו זה שהוא רק הולך ומשתפר, ולא הולך אחורה. והיום, למרות יום קליעה רע, הוא עדיין הצליח להיכנס למשחק דרך דברים אחרים (ניהול משחק, סחיטת עבירות והליכה לקו, הגנה) ולא כפה את עצמו (רק 19 זריקות ב-47 דקות). זה כלי נשק ששמור רק לגדולים באמת – להיכנס למשחק בכמה דרכים. דוראנט הוא גדול באמת.
4. גם ווסטברוק, כאמור, נענה לאתגר של משחק ללא הארדן. הארדן היה מעביר את החצי ומנהל את ההתקפות במרבית הדקות שלו על המגרש, גם כשווסטברוק היה לידו. מה שהזיז את ווסטברוק לדקות ארוכות לעמדה מספר 2. עכשיו, בלי הארדן (קווין מרטין קולע מספר נקודות דומה לשל הארדן, אבל בלי להחזיק בכדור), ווסטברוק הוא שוב ה-1 הבלתי מעורער בקבוצה. התגובה שלו: 8.4 אסיסטים למשחק (עלייה של 2.9 מעונה שעברה וחזרה למספרים מהתקופה שלפני הפריצה של הארדן), 2.8 איבודים (הכי נמוך בקריירה). וגם הבוקר הוא הצליח לשלב תרומה התקפית גדולה (23 נק' ב-20 זריקות. יכול להיות יעיל יותר) עם שיתוף האחרים (9 אסיסטים, 3 איבודים). כשהוא משחק ככה אין בכלל בעיה להכניס אותו לרשימת 3-4 הרכזים הטובים בליגה, בינגוד ל-3-4 הגארדים או השוטינג-גארדים הטובים בליגה. היום ווסטברוק היה הרכז של אוקלהומה סיטי, וזה נראה מעולה.
5. היו עוד עניינים מקצועיים נפלאים במשחק הזה (היכולת ההתקפית המשופרת של איבאקה ושל דיאנדרה ג'ורדן, ההגנה של ספולושה עם כריס פול, האופן בו מאט בארנס נלחם על הדקות שלו כשהוא יודע שגרנט היל וקיירון באטלר עוד צריכים לחזור מפציעה), אבל כמו שאמרתי – היה כאן גם את כל מה שרע ב-NBA. וגם זה, כמובן, קשור בצורה זו או אחרת לווסטברוק ולדוראנט.
6. דוראנט זרק היום 21 פעמים מקו העונשין. אם זה היה שחקן אחר שעושה בדיוק את אותם מהלכים, הוא היה מקבל לכל היותר מחצית מהכמות. הכבוד שכוכבים מקבלים משופטים בליגה הזו, בטח במשחק ביתי, הוא עובדה מוגמרת, מציאות נתונה – אבל זה לא הופך את זה לראוי, צודק או פחות מעצבן. מהלך אחד בו הוא נפל לרצפה, בלי שבאמת היה עליו פאול, קיבל שריקה, ואז – רגע לפני שהוא מתרסק על הפרקט – הוא השליך את הכדור בכיוון הכללי של הסל רק כדי לקבל 2 זריקות עונשין – לא היה רק מהלך מומנטום (הגיע ברגע קריטי במשחק), אלא גם בפני עצמו היווה שריקה שהיא לא פחות משערוריה. חבל שהשערוריות האלה הן חלק מהחיים בליגה הזו.
7. גם אוקלהומה סיטי וגם לוס אנג'לס קליפרס שיחקו היום כדורסל יפה, חכם, מהיר ושובה עין משך מרבית דקות המשחק. אבל שתיהן הלכו ברגעים הקריטיים ביותר לדבר הכי צפוי ומשעמם שיש – בידודים. השאלה שצריכה להישאל היא: למה אם משהו עובד לך משך משחק שלם אתה צריך לנטוש אותו רק כי יש דקה על השעות ולא 7? עכשיו, כשזה קורה באוקלהומה סיטי – כשהכדור בידיים של ווסטברוק – אתה אומר לעצמך "זה הבנאדם". כמו קובי ברייאנט, שכבר עשור וקצת שהלייקרס נותנים לו לחרב את המשחק הקבוצתי ברגעי ההכרעה רק כדי לראות אותו לוקח זריקות בלתי אפשריות (אותן הוא קולע יותר טוב מכל אחד אחר בתולדות המשחק), גם ווסטברוק הוא כזה. הכישרון והיכולת האתלטית שלו גורמת למאמן ולשחקנים האחרים שאיתו לבטוח בו. ועדיין, התקפות צפויות שכאלה, של בידודים, יעילות פחות מהתקפות "רגילות", עם תרגילים מסודרים. זה מוכח סטטיסטית – כמעט כל קבוצות הליגה מתפקדות פחות טוב מבחינת יעילות התקפית ברגעי סיום. צריך לשאול מה כאן הביצה ומה התרנגולת – כלומר, האם רגעי הסיום באמת קשים יותר, או האם הקבוצות הן שעושות אותם קשים יותר בכך שזונחות את הכדורסל שלהן לטובת בידודים של 1 על 5?
8. כריס פול הוא שחקן שהוכיח לאורך כל הקריירה שלו שהאפשרות השנייה היא הנכונה. הלייקרס, למשל, היא כבר שנים אחת הקבוצות שהצניחה שלהן ביעילות בין דקות "רגילות" לדקות "קלאץ'" היא הגדולה ביותר. הסיבה ברורה: יש להם שחקן אחד שהם מאוד סומכים עליו, והם מפרקים את המשחק הקבוצתי בשביל שהוא יקח הכל על עצמו. אוקלהומה סיטי עושה משהו דומה. וזה חבל מאוד. מה שפול עשה בשנים שלו בהורנטס היה להמשיך לשחק כדורסל חכם, סבלני וקבוצתי גם בקלאץ'. התוצאה: ההורנטס שלו היו באופן קבוע מהקבועות הכי יעילות בקלאץ'. אבל משומה בקליפרס הסיפור הזה נעצר. יותר מדי פעמים כל שחקני הקבוצה זזים הצידה ונותנים לפול לנסות לגבור על השומר שלו באחד על אחד. פול, שמשחק על ברך אחת, הוא כבר לא האיש שיעשה את זה. בטח לא מול שומרים אישיים אתלטיים, ארוכים, זריזים ונחושים כמו ווסטברוק וספולושה. לכן, בעוד במקרה של לייקרס ושל ת'אנדר אפשר להבין את ההסתמכות על קובי ועל ווסטברוק (וגם דוראנט) שיבצעו מהלכים אישיים כשכל היתר מסתכלים, במקרה של הקליפרס זה פשוט פשע לעשות את זה. פול הוכיח שאפשר אחרת ופול הוא לא כוכב התקפי אישי כמו קובי, ווסטברוק ודוראנט. כאן האשם הוא אחד: ויני דל נגרו.
9. אבל אפילו העצלנות המחשבתית של דל נגרו ברגעי הקלאץ' לא הייתה עבודת האימון הכי מבישה במשחק הזה. כי במשחק הזה ראינו עוד משהו שהוא מהרעות החולות של ה-NBA: עבירות במתכוון, מחוץ לשטף המשחק, על קלעי עונשין גרועים. "האק-אה-שאק". היום זה היה על דיאנדרה ג'ורדן (42% מהקו העונה). אבל די בדומה לשער של אדריאנו משחטאר – גם כאן אסור להאשים את סקוט ברוקס שהלך על האסטרטגיה הזו. גם אם זה עדיין מביש לצפייה. פשוט כי זה חוקי. לכן מי שצריך להתערב זו הנהלת הליגה. אם דייויד סטרן תוהה מה יהיה הדבר הטוב האחרון שהוא יעשה לליגה לפני שהוא עוזב (והטיפול בפלופים ראוי להערצה, גם אם הגיע באיחור), הרי שלהורות כי עבירות במתכוון שכאלה יזכו את הקבוצה בזריקה או שתיים, אבל גם בכדור מהצד. ואז לא נצטרך לראות את הזבל הנוראי הזה יותר לעולם.
10. ורק כדי לא לסיים את הטור בנימה שלילית, נחזור רגע למשחק, ונאחל שעד מאי דל נגרו יתפוס ביצים, הליגה תפסיק את ה-"האק-אה-מישהו" והשופטים ישרקו רק מה שהם רואים. כי אחרי המנה הראשונה הזו, אין ספק בכלל שזה משחק שהייתי רוצה לראות עוד 7 ממנו מתישהו בפלייאוף. ואז גם לא יהיה פוטבול שיתפוס את הכותרות הראשיות, אפילו לא ב-FOX או CBS.
