כל אחד בטח מכיר את זה, את התחושה ההיא. כל החבר'ה נפגשים כדי לשחק כדורגל, כדורסל או כל ענף אחר ותמיד יש את זה שהוא פשוט טוב בהרבה מכולם. בוחרים אותו ראשון ב"כוחות", ואז, דווקא כאשר הקבוצה שממול - נטולת הברק אך מלאת גינוני המלחמה - עולה ליתרון, הוא מתעורר. וזה תמיד קורה, מתישהו, והוא קולע את הסל החשוב או מבקיע את השער הקובע כדי להטות את הכף לטובת הקבוצה שלו.
ככה בדיוק הרגישה הלילה (בין ראשון לשני) אינדיאנה.
אחרי שניצחה את מיאמי בפלורידה במשחק מספר 2 של גמר המזרח, היא חשה את נחת זרועה של האלופה. ההיט הגיעו לאינדיאנפוליס במטרה ברורה - להחזיר את הביתיות - והתפוצצו עם 96:114 ענק באחד האולמות הכי מאיימים בליגה. הקבוצה של אריק ספולסטרה עלתה ל-1:2 והיא, שוב, הפייבוריטית הגדולה לעלות לגמר ה-NBA.
כנראה שככה זה כשיש לך את לברון ג'יימס. שחקן הכדורסל הטוב והשלם בעולם אמנם לא סיפק את אחד ממשחקיו הטובים בקריירה, אבל כמעט כמו תמיד היה האיש מספר 1 של ההיט. נכון שאת הקוף הגדול מהגב הוא הוריד עם הטבעת בעונה שעברה, אבל בעידן פוסט מיקל ג'ורדן נדמה שאתה צריך להוכיח את עצמך כל פעם מחדש. אז אחרי שהוא שמע את רוי היברט, פרנק ווגל ויתר אנשי הפייסרס טוענים שה-1:1 בצמד המשחקים בסאות' ביץ' עוד מקפח אותם, הוא אזר את כל כוחותיו והוכיח מי כאן בעל הבית.
במחצית ראשונה לא פחות ממדהימה מיאמי קלעה 70 נקודות (!) על הראש של פול ג'ורג' וההוז'רס. וכל זה מול קבוצה שטרם נוצחה בבית בפלייאוף וספגה בממוצע בכל ששת ניצחונותיה 87.1 נקודות בלבד. מטורף. כמובן שקינג ג'יימס היה הבולט עם 22 נקודות והוביל חבורה של 5 קלעים בדאבל פיגרס, אלא שהפעם גם דוויין ווייד החליט להגיע וסיים עם 18 נקודות באחוזים טובים, תוך שהוא מחלק גם 8 אסיסטים. כריס בוש תרם 14 משלו (בדיוק כמו מריו צ'אלמרס) ויודוניוס האסלם היה מצוין עם 17.
אינדי, מצידה, לא יכולה להרגיש מאוכזבת כי לכל אורך 48 הדקות היא רדפה אחרי מיאמי, אך בכל זאת אסור לה להוריד את הראש. המפגש הבא בבית הוא "מאסט ווין" עבורה, זאת אם היא לא רוצה להגיע למשחק 5 כאשר חרב ההדחה מעל לצווארה. עם זאת, ייתכן שהתבוסה הזו מעט הוציאה את הרוח מהמפרשים והכניסה לפרופורציות, נוכח העובדה שיחסי הכוחות בין שתי הקבוצות פשוט באו לידי ביטוי.
ובוודאי שזה יקרה כאשר פול ג'ורג' המצוין נעלם וקולע רק 13 נקודות ורוי היברט אמנם מגיע לדאבל-דאבל (20 נקודות ו-17 ריבאונדים) אבל מסיים עם 4 מ-12 מהשדה. 21 הנקודות של דייויד ווסט וה-19 של ג'ורג' היל יפות כידוע רק לשורות הסטטיסטיות, אבל בוודאי לא עזרו במאומה להתקרב להיט על הפרקט.
תרצו או לא, מיאמי הגיעה למשחק מספר 3 בעיקר כדי לספק הצהרת כוונות, אפילו בכיוונה של סן אנטוניו. שהרי אחרי שני המשחקים הראשונים בסדרה, שהיו צמודים ביותר, נדמה היה שהיא פגיעה. לפתע, הלוחמים של אינדיאנה נראו ככאלו שמסוגלים להסתכל לה בלבן של העיניים והדומיננטיות של לברון הפכה בכלל למשהו שניתן לערער עליו.
אז כנראה שסדרי עולם לא משתנים ביום או בלילה אחד. גם בחצי הגמר האיזורי מול שיקגו, היו זקוקים שחקני ההיט להפסיד את המשחק הראשון רק כדי להתעורר לאחר מכן ולסגור עם 1:4 גדול. ייתכן שזה גם התסריט הפעם. ככה זה, כשהשחקן שבחרו אותו ראשון ב"כוחות" בשכונה (או, אם תרצו, דראפט 2003) נמצא בקבוצה שלך. הכל פתאום נראה אפשרי וקל יותר.
