1. ככל שסדרת גמר ה-NBA התקדמה, העמק בין הסגנונות של סן אנטוניו ומיאמי התרחב. על כל מסירה מפרגנת של הספרס, כך לברון הלך לעוד מהלך סוליסטי, בלי לראות בעיניים אף חבר לקבוצה. הקבוצתיות מעולם לא הוכיחה את עצמה כעדיפה על האינדיבידואליות, יותר טוב מאשר בגמר 2014.
אין ספק שג'יימס הוא שחקן על שמסוגל להשתלט על משחק בכוחות עצמו. זה מה שהוא עשה בגמר בשנה שעברה, אבל אז זה לא בא על חשבון החברים שלו לקבוצה. השנה, כשהדברים ממש לא הלכו לטובת ההיט, ה"הירו-בול" של לברון כבר דרך לשאר שחקני מיאמי על קצות האצבעות.
ברבע הראשון של משחק מספר 5, היכולות המדהימות של קינג ג'יימס הספיקו כדי לערער במשהו על הספרס, אבל באותה העת, הוא לא איפשר לאף שחקן אחר בשחור-אדום להיכנס לעניינים. הוא לא יודה בזה בפה מלא, אבל לברון הוא שבוי של ההשוואות הבלתי אפשריות למייקל ג'ורדן, והפעם הוא שילם על כך ביוקר. סן אנטוניו פשוט דבקה בשיטה שלקחה אותה עד לפה, ושוב זה עבד.
אם הוא היה עושה את מה שהוא עושה בעיר כמו לוס אנג'לס או בוסטון, לנארד כבר היה סופרסטאר שמעטר שלטי פרסומת ומופיע לצד כוכבניות. אולי עכשיו זה יקרה, אבל עושה רושם שזה פשוט לא האופי שלו. קאוויי, לפחות על פי הראיונות שלו, הוא בחור מופנם ושקט, לא ראוותן.
על המגרש, הוא פשוט חיה רעה - שום שריר בפנים לא זז בזמן שהוא תופר את מיאמי פעם אחר פעם, ופעימות הלב לא קופצות כשהוא שם את היד בפרצוף של לברון ג'יימס. בכל פעם שלנארד שלח את היד הארוכה שלו והפיל את הכדור מהידיים של לברון, זה היה כאילו הוא מסיר מראשו את הכתר שהופך אותו לקינג ג'יימס.
צריך לזכור שג'קסון גרף את רוב הטבעות שלו עם ג'ורדן ופיפן או עם קובי ושאק. בלי להמעיט בערכם של דאנקן, פארקר או ג'ינובילי, אף אחד מהם הוא לא שחקן שמסוגל להביא לך אליפות במו ידיו באותו האופן ש-MJ והדיזל עשו. לא, הספרס מבוססים מעל הכל על השיטה, המרקם החברתי וניהול המשחק של פופ, שמפקד על הכל כמו מנצח בתזמורת. 5 האליפויות של פופוביץ' אמנם לא מתקרבות ל-11 של פיל, אך אני לא חושב שאף אחת מהן הייתה מרשימה כמו הזכייה הזו של סן אנטוניו.
