אתמול (שני) קמנו אל הידיעה שבלוס אנג'לס לייקרס בחרו ללכת עם מייק ד'אנטוני על חשבון פיל ג'קסון, והאמת היא שעד עכשיו קשה להבין מדוע זה הכיוון שהקבוצה החליטה ללכת בו. כל הדיווחים דיברו על שיחות מתקדמות עם ג'קסון, והזן מאסטר אמור היה להיות האיש שיבוא ויצעיד את הסגל הנוצץ מהוליווד כל הדרך לאליפות ה-17 בתולדות המועדון, בדיוק כמו שיש ליריבה הגדולה מבוסטון.
אבל משהו בשיחות עם ג'קסון לא הלך חלק. ראשית, מצבו הבריאותי של המאמן בן ה-67 יקשה עליו מאוד להתנייד עונה שלמה ממשחק חוץ למשחק חוץ. ג'קסון ביקש מהלייקרס "הנחות" בעניין הזה. המשמעות היא שאילו ג'קסון היה חותם, לייקרס הייתה צריכה לצאת לכמה משחקי חוץ ללא המאמן הראשי שלה. זו לא הפעם הראשונה שהבקשה הזו של ג'קסון עולה על הפרק. היא הייתה באוויר לקראת סוף הקדנציה הקודמת שלו בקבוצה.
שנית, ג'קסון – שהיה עולה יותר מאשר ד'אנטוני (שקיבל 12 מליון ל-3 שנים, עם שנה נוספת אופציונאלית) – ביקש לקבל מעמד בכיר גם בכל הקשור לבניית הסגל. בעצם, להוות מן משלים ל-GM הוותיק והמוערך מיץ' קופצ'אק, והלכה למעשה לייתר את תפקידו במערך הזה של ג'ים באס, בנו של הבעלים ג'רי. נוסף על זה, ג'קסון גם הוסיף דרישה לאחוזי בעלות על המועדון.
בדיווחים מהימים האחרונים שבו ועלו כל הדברים האמורים לעיל, והם יכולים להסביר מדוע בסופו של דבר לא נבחר ג'קסון. אבל הם עדיין לא מסבירים למה כן נבחר ד'אנטוני. בדיוק בגלל זה, כנראה, בחרו האנשים שמקבלים את ההחלטות בלייקרס להסביר באנגלית פשוטה מה גרם להם להחתים את המאמן שלא הגיע מעולם לגמר, על חשבון המאמן שמחזיק ב-11 טבעות אליפות. וההסבר היה ש"הסגל שלנו יותר מתאים לשיטה של ד'אנטוני מאשר לזו של ג'קסון".
ועל זה נאמר: Wait, WHAT?!
מבט זריז על מצב העניינים מגלה שבלייקרס לא יכלו לבחור הסבר מטופש יותר. אלא שלא מדובר באנשים טפשים. מה שמצריך אותנו לעמוד על הנקודה הזו. כדי לעשות את זה, בואו רק נבהיר לרגע מהן "השיטות" של שני המאמנים: פיל ג'קסון היה מחזיר לקבוצה את התקפת המשולש, מייק ד'אנטוני יביא איתו את "התקפת 7 השניות" והישענות גדולה על פיק אן רול. מה זה אומר?
ובכן, בשיטה של ג'קסון הקבוצה משחקת כדורסל עומד בו כל השחקנים צריכים להיות בתנועה מתמדת וצריכים להיות מסוגלים לקרוא את ההגנה ולהגיב "למה שהיא נותנת". כמו כן, היא מאפשרת לרווח את הצבע, מאפשרת לכל מי שטוב בכך לשחק עם הגב לסל (לא משנה העמדה שלו), ומאפשרת לשני גבוהים לשחק טוב אחד מהשני.
כלומר, היא טובה לקובי ברייאנט (שזכה איתה ב-5 אליפויות), כי הוא מכיר אותה היטב וכי הוא מביא בה לידי ביטוי את מגוון היכולות שלו, בכללן המשחק עם הגב לסל. היא טובה לפאו גאסול, כי הוא גבוה שקולע מחצי מרחק, כי הוא גבוה שמוסר טוב (שני אלמנטים קריטיים להצלחת ההתקפה) וכי הוא בעצמו זכה עם השיטה הזו, תחת ג'קסון, בשתי אליפויות. בנוסף, השיטה הזו טובה לדווייט הווארד, שאמנם על פניו לא עונה בדיוק על הצרכים הבסיסיים של השיטה, אבל ג'קסון הצליח לבסס התקפת משולש סופר מוצלחת על שאקיל אוניל, שכמו הווארד "סותם את הצבע". גם עם הווארד זה היה עובד. אה, כן, ואת השיטה הזו מכיר שחקן חמישייה נוסף, מטה וורלד פיס (שהצליח להבין אותה אחרי כמה קשיים, וזכה תחתיה באליפות).
מעבר לכך, השיטה הזו טובה ללייקרס כי היא לא מחייבת להעמיס על הסגל קולעי שלשות (מה שחסר בלייקרס), היא לא מצריכה אתלטיות מתפרצת (מה שאין ללייקרס), היא מאפשרת לשחקנים מבוגרים לפרוח, שכן אחרי הכל מדובר בהתקפה עומדת (מה שהיה עוזר לקובי ולוורלד פיס). ואולי יותר חשוב, היא לא תלוייה בשחקן כזה או אחר, בייחוד לא ברכז כזה או אחר. וכשנאש מבוגר מאוד ופצוע, וכשהמחליף שלו הוא סטיב בלייק, אין ספק בכלל ששיטה שלא תלויה בבריאות של הרכז הקנדי ובגיבוי שלו היא תעודת ביטוח הכרחית.
ומול ההתאמה הכמעט-מושלמת הזו, מה יש לד'אנטוני ולשיטה שלו להציע? את סטיב נאש? ובכן, כן. ושלא יהיו טעויות – זה ממש לא מעט. אבל נאש, כאמור, פצוע. בנוסף, עברו כמה שנים טובות מאז ימי הזוהר המשותפים של נאש וד'אנטוני והרכז יחגוג 39 בפברואר. מעבר לכך, השיטה של ד'אנטוני, שתלויה לגמרי בנאש ובגיבוי שלו, דורשת ריבוי קלעי שלשות (מה שאין ללייקרס), סגל צעיר ואתלטי ("ללייקרס הסגל הכי איטי בליגה", אמר אתמול ג'ף ואן גאנדי) והיא ממש לא צריכה מישהו שיסתום את הצבע – שזה בדיוק מה שהווארד עושה.
הבעיה היא שהפיק אן רול מזיז את ברייאנט לעמדה של קלעי פאסיבי ומגביר את התלות בנאש – בדיוק שתי הסיבות בגינן ניסה מייק בראון להטמיע את התקפת פרינסטון. כמו התקפת המשולש, גם זו התקפה שיטתית על חצי מגרש שלא תלויה בשחקן כזה או אחר. בראון העדיף לשנות את התפקוד של נאש ולא את של קובי. האם ד'אנטוני ינסה לעשות את הדבר ההפוך? לא מומלץ. מעבר לכך, פיק אן רול זה התרגיל שכמעט כל מאמן בליגה חוזר עליו שוב ושוב. בשביל זה ממש לא צריך היה את ד'אנטוני, שידוע בתור מאמן הגנה חלש. ואגב, למרות הדיבורים על כך שהתקפת פרינסטון לא עבדה בלייקרס, ולמרות שבראון נחשב למאמן הגנה טוב, דווקא היעילות ההתקפית של לייקרס הייתה מהטובות בליגה עד כה, וההגנתית הייתה בינונית לגמרי. במלים אחרות, הגנה היא בעיה אולי יותר אקוטית בלייקרס כרגע. ד'אנטוני הוא ממש לא האיש לפתור אותה.
ככה שגם אם אפשר להבין מדוע פיל ג'קסון לא היה הבחירה של לייקרס, זה עדיין לא הופך את ד'אנטוני לבחירה הנכונה. ההסברים הכי משכנעים שהתקבלו עד עכשיו היא שהכדורסל שלו הוא הדבר הכי דומה לשואו טיים של הלייקרס של שנות השמונים, שהשחקנים מאוד יאהבו לשחק תחתיו, ושבלייקרס זקוקים לקצת אווירה טובה. איכשהו, זה לא נשמע כמו סיבה מספיק טובה לא להגיע להבנות עם ג'קסון. אלא אם הנהלת הלייקרס שמה את הנוחות האישית שלה לפני טובת הקבוצה. ואם זה באמת מה שקרה, אל תופתעו לראות את אותה הנהלה בדיוק זורקת את ד'אנטוני בסוף העונה, כשדווייט הווארד יחפש חוזה חדש ויחליט שהמאמן הזה לא בא לו טוב.
