כוכב בלי כוכביות

מרביתנו הספקנו לשכוח שסדרת הגמר של העונה שעברה נפתחה בצורה הכי חד-צדדית שיש, ולא לטובת האלופה שבדרך. ב-2 המשחקים הראשונים גולדן סטייט רמסה את קליבלנד בהפרש מצטבר של 48 נק'. זה הרגיש כמו בוגרים נגד נוער.

אחרי ארבעה משחקים, כשהווריורס עלו ליתרון 1:3, התחושה הייתה שאין כאן באמת כוחות. התקשורת בארה"ב, וגם כאן אצלנו, כבר העלתה בפעם המי יודע כמה את השאלה, אם אפשר להיכנס לרשימת הגדולים ביותר עם כל כך הרבה הפסדים בסדרות-גמר. אלא שאז, בצירוף מקרים קוסמי, הכוכבים החלו להסתדר לג'יימס.

דריימונד גרין שהתעמת איתו על המגרש הורחק ממשחק מס' 5 באוקלנד. אנדרו בוגוט, אחד המוסרים הטובים מבין הגבוהים נחת רע על הרגל וגמר את העונה. אנדרה איגודלה, ששמר על ג'יימס בצורה יוצאת דופן בתחילת הסדרה, נפצע בגב במשחק 6 ומכאן ואילך בקושי יכול היה לזוז.

לברון הריח דם. כשהיריבים מסביבו התחילו ליפול כמו זבובים, הוא נראה רענן כאתרוג מהודר. אלה בדיוק הרגעים שלמענם היה שווה לו לקום ב-5 בבוקר, כולל בימי מנוחה, ולתת עבודה בחדר הכושר המטורף שהקים בביתו (העתק אחד לאחד ממתחם האימונים של הקאבלירס), בספינינג ובפילאטיס. זה בוודאי עזר באותו ספרינט שדפק כדי לחסום את איגודלה פחות מ-2 דקות לסיום הרבע האחרון של המשחק האחרון, לדעת רבים גג הקלאץ' הגדול אי פעם.

נכון שקיירי ארווינג הוא שקלע את סל האליפות הדרמטי, אבל זמן קצר לאחר מכן, כשקליבלנד הפכה לראשונה שמשלימה מהפך לאחר פיגור 1-3 בסדרת גמר, כל העיניים היו נשואות לג'יימס. "קליב-לנד, זה בשבילך!", זעק מס' 23 של הקאבלירס. בעיניים דומעות הוא סיפר שהתואר הזה שונה משני הקודמים, כי עם הקאבס זה מרגיש בבית. לרגע אחד, ולשם שינוי, גם אחרוני הציניקנים התרגשו, אפילו הצטמררו.

רחוק מסוללת היחצנים שמלווה אותו לכל מקום, זה היה אותנטי הרבה יותר מכל ציון דרך אחר בתולדות לברון ג'יימס. יותר מהטבעת הראשונה ב-2012. יותר מהיום שבו הצליח סוף-סוף להכניע את סן-אנטוניו של פופוביץ' בגמר 2013. ובמידה רבה, יותר מהמכתב שבו הודיע כי החליט לחזור ממיאמי לקליבלנד ביולי 2014. במונחים של ספורט אמריקני שחייב תמיד התנגשות בין גיבורים לנבלים (לא רק ב-WWE), ג'יימס מצא את עצמו, אולי לראשונה, בצד של "הטובים".

האנדרדוג (לקליבלנד היה תקציב גבוה בהרבה מליריבתה, אבל עיתונאים לעולם לא נותנים לעובדות לקלקל להם) שמצליח להתגבר על הפייבוריט. זה שכולם כבר הספידו אותו מדהים את היפים והשחצנים מהמפרץ. ולא פחות חשוב מכך, הכוכב שוויתר על המשך החיים הנוחים במיאמי השמשית, כדי לחזור לאהובת נעוריו. קליבלנד היא אולי חור רציני, אבל תמיד תהיה החור שלו.   

הטור הזה הוא מעין סיכום שנה, אז נדמה לי שכדאי להגיד עוד מילה או שתיים על קורותיו של לברון בחצי השני של 2016. אז ככה: אחרי שנסע עם דוויין ווייד וכריס בוש לחופשה באיביזה, ה-MVP של סדרת הגמר האחרונה חזר לעבוד. בחודשים יולי-אוגוסט הוא השקיע שעות נוספות בקליעה שלו, אותו סעיף חשוד בדו"ח הסקאוטינג שליווה אותו מאז ומתמיד.

בינתיים זה בהחלט משתלם לו: מתחילת העונה הוא פוגע ב-38 אחוזים מחוץ לקשת, גבוה יותר מבשתי העונות הקודמות במדי הקאבס ובמרחק סביר מהעונה היחידה שבה צלף ביותר מ-40 אחוזים לשלוש (2012-2013).

בספטמבר יצאו הקאבלירס לסיבוב דאווין במזרח ובאוקטובר העלו הילוך במחנה האימונים לפתיחת העונה. בנובמבר הספיק ג'יימס להיכנס לרשימת עשרת הקלעים המובילים בכל הזמנים ובשבוע שעבר השאיר מאחור את מוזס מלון האגדי במקום השמיני, עם סיכוי סביר פלוס לחלוף עוד העונה גם על פני שאקיל אוניל.

השליטה המוחלטת של קבוצתו במזרח מבטיחה לה כמעט ב-100 אחוז הופעה גם בגמר 2017, ייתכן שמול אותה יריבה בפעם השלישית ברצף. אם הרופאים צודקים ולברון אכן מחזיק בגוף של טינאייג'ר, הרי שאנחנו נוכל ליהנות ממנו בשקט עוד 5 שנים לפחות. לברון ג'יימס, בנג'מין באטן של הענף, כוכב בלי כוכביות.