הפך לסמל למצוינות. ראסל (GETTY) (צילום: ספורט 5)
הפך לסמל למצוינות. ראסל (GETTY) | צילום: ספורט 5
הוביל לאמריקה אחרת. ראסל (GETTY) (צילום: ספורט 5)
הוביל לאמריקה אחרת. ראסל (GETTY) | צילום: ספורט 5

ב-12 ביוני 1963, חזר מדגר אוורס לביתו שבג'קסון, מיסיסיפי. אוורס, אחד מפעילי זכויות האדם הבולטים בארה"ב דאז וחבר ה-NAACP (הגוף האמון על קידום בני מיעוטים בארה"ב), יצא מרכבו ועמד להיכנס הביתה, כאשר ירייה פגעה בגבו והעיפה אותו קדימה, אל מותו. ביירון דה לה בקווית', שהאמין בעליונות לבנה, היה זה שלחץ על ההדק, במה שהפך לרצח הראשון - וממש לא האחרון - של פעילי זכויות אדם, באותו עשור סוער ומכונן בתולדות ארה"ב.

כמה שבועות קודם לכן, זכה ביל ראסל באליפות חמישית ברצף, עם ממוצעים של 20 נקודות, 5.3 אסיסטים ויותר מ-26 ריבאונדים למשחק בסדרת הגמר נגד הלייקרס. גם בעיצומה של קריירה מפוארת, החדשות ממיסיסיפי זיעזעו את ראסל, שגדל בלואיזיאנה, עוד אחד מהאזורים הכי נגועים בגזענות בארה"ב באותה תקופה. הוא הגיע לג'קסון ופגש את צ'ארלס, אחיו של מדגר. "איך אני יכול לעזור", שאל ה-MVP של ליגת ה-NBA. "בוא ונפתח כאן מחנה כדורסל משותף לשחורים ולבנים", ענה צ'ארלס.

ראסל נענה לאתגר. הוא חטף איומים ברצח, אבל האיש שלא פחד מאף יריב, לא נרתע גם מגזענים לבנים, ופתח את המחנה המשותף. "אנשי הקו קלוקס קלאן עמדו מהצד השני ברחוב ותצפתו עלינו", סיפר אוורס, שהשתתף בתורנויות השמירה על האייקון מבוסטון, לסיאטל טיימס, "לא היינו יכולים אז לשתות מברזיות, להשתמש בשירותים ציבוריים, בגלל שהיינו שחורים - שלא לדבר על זכות הצבעה. אבל בזכות אנשים כמו ביל, שהסכימו להגיע לכאן ולעמוד איתנו כתף אל כתף, ידענו שנוכל לשנות את כל החוקים המטופשים האלה. אם ביל יחזור לכאן עכשיו, הוא לא יאמין שזו אותה מיסיסיפי".

ב-2011, מועד פרסום הכתבה, זו לא רק היתה מיסיסיפי אחרת - זו היתה אמריקה אחרת, ו-NBA אחרת. זו היתה מדינה, וליגה, שאת שתיהן עזר ביל ראסל זצ"ל - סמל להתמדה, לווינריות, לחלוציות, לעמידה על עקרונות - לשנות.

התחיל תחת לחץ. ראסל (GETTY) (צילום: ספורט 5)
התחיל תחת לחץ. ראסל (GETTY) | צילום: ספורט 5

את לובשת שמלה של אנשים לבנים
ב-2011, ארה"ב היתה כבר מדינה שבה אדם שחור לא רק יכול לשחק כדורסל עם לבנים בלי שזה יהיה ביג דיל ובלי שאנשים ינסו לירות בו בגלל זה, אלא כזו שבה אדם שחור מכהן כנשיא. אותו אדם, ברק אובמה, הציג את ראסל כאשר זה הוכנס בפעם השנייה בשערי היכל התהילה של הכדורסל בשנה שעברה.

"הוא צעד עם מרטין לותר קינג ועמד לצד מוחמד עלי. הוא ספג עלבונות וונדליזם אבל מעולם לא הפסיק לדבר על מה שנכון מבחינתו", כתב עליו הנשיא ה-44 של ארצות הברית, "כאשר בית קפה בלקסינגטון, קנטאקי, סירב לשרת שחקנים שחורים, ביל וחבריו לקבוצה החרימו את המשחק באותה עיר - פעולה של אי-ציות שמהדהדת עד היום. עם כמה שהוא היה גבוה - הדרך בה הוביל בדוגמה אישית והמורשת שלו גבוהים הרבה הרבה יותר".

הגובה הזה, 2.08 מטר, היה מתנה עבורו, ואיפשר לו להביא את כישוריו לידי ביטוי על המגרש, ואת האישיות שלו לידי ביטוי מחוצה לו. ההורים שלו היו רחוקים מלהיות כוכבי כדורסל שיאפשרו לו התחלה נוחה לחיים. אמו נעצרה ברחוב על ידי שוטרת משום שהסתובבה בשמלה יפה, והשוטרת ששלחה אותה להחליף בגדים הבהירה לה שמדובר ב"לבוש של לבנים". אביו היה מנקה, נהג משאית ועובד במפעל פלדה.

המעבר של המשפחה לסן פרנסיסקו לפחות איפשר לראסל לגדול בעיר ליברלית, ללא הפרדה גזעית. המאמנים שזיהו את הפוטנציאל הגולמי אצל האתלט הצעיר שנופה שוב ושוב מקבוצות בבית הספר, סייעו לו גם להפוך בה לכוכב כדורסל מכללות ענק, שבזכות המאמן האגדי רד אאורבך, ועסקה שרקם, נחת בבוסטון סלטיקס. "אף אחד", כתבו עליו בבוסטון הראלד, "לא נאלץ לעולם להתחיל קריירה מקצוענית תחת כל כך הרבה לחץ".

11אליפויות ב-13 עונות (GETTY) (צילום: ספורט 5)
11אליפויות ב-13 עונות (GETTY) | צילום: ספורט 5

הגנה איזורית של איש אחד
ראסל לא היה כוכב הכדורסל הקלאסי. על פניו הוא היה באותו ענף עם השחקנים האחרים על המגרש, אבל מרגע עלייתו על הפרקט של הבוסטון גארדן בעונת 1956/57, אחרי המשחקים האולימפיים במלבורן, היה ברור שקורה שם משהו אחר. בתשעת משחקיו הראשונים בקריירה כבר הספיק לקחת 31 ריבאונדים ומעלה 3 פעמים. אלה לא היו רק ריבאונדים אלא כאלה שהפכו בתנועה אחת למסירות המזניקות מתפרצות, ובעידן שבו ההנחה המקובלת היתה ששחקני הגנה צריכים להישאר עם רגליים על הקרקע, ראסל בחר בגישה מהפכנית - הוא זינק לאוויר, ועדיין הצליח גם להרתיע יריבים וגם לא לבצע עבירה. המאמנים ניסו "לתקן" אותו. זה לא עזר.

כמות החסימות לא נמדדה דאז, מה שכנראה מנע מראסל להיכנס להיסטוריה כגדול החוסמים אי פעם, אבל אצל ביל זו היתה האיכות, לא פחות מאשר הכמות. "שום זריקה לא בטוחה כשראסל בסביבה", נזכר דולף שייס, כוכב סירקיוז נשיונלס דאז. "הוא הגנה איזורית של איש אחד, זה לא חוקי", קיטר אדי גוטליב, נשיא פילדלפיה ווריורס. היכולת שלו לשאוב ריבאונד ולחסום את זריקות היריבים לכיוון חבריו לקבוצה במקום החוצה ליציעים, איפשרה לשאר השחקנים של בוסטון פשוט לרוץ קדימה במהירות בשלב מוקדם, ולעשות נקודות קלות במתפרצות.

עד כמה ראסל שינה את הכדורסל, אפשר ללמוד ממאמר שכתב עליו ארם גודסוזיאן בכתב העת המדעי "אמריקן סטאדיז" ב-2006. ניל ג'ונסטון היה הכוכב של פילדלפיה ווריורס בתחילת שנות ה-50, והוביל את הליגה בקליעה 3 עונות ברציפות, אבל הזריקה של הסנטר הנמוך (2.03 מטר) הפכה לטרף קל עבור ראסל, וב-1959, בגיל 29, ג'ונסטון פרש מכדורסל. היחידים ששרדו את המהפכה, ושיכלו בכלל לקלוע מעל ראסל, היו כוכבים אתלטיים, גבוהים וקולעים מסוגם של אוסקר רוברטסון ואלג'ין ביילור. לניל ג'ונסטונים של הליגה, בעידן ביל ראסל, כבר לא היה מקום לבוא לידי ביטוי.

סגנון הכדורסל הזה היה מהפכני, גם מכיוון שלראשונה בתולדות הליגה, אתלטיות, גובה וריבאונד הכריעו משחקים. ווילט צ'יימברליין עשה באיזור הצבע מה שבא לו עם ה-2.16 מטר והגפיים הלא נגמרות, אבל ראסל, למרות 8 סנטימטר פחות, נתן פייט בכל פעם. המספרים של ווילט נגד ראסל עדיין היו פסיכיים - 30 נקודות וכ-28 ריבאונדים לערב - אם כי ראסל גם הודה שמדי פעם נתן ליריבו "לשפר מספרים" כשהמשחק היה כבר גמור, וגם, בסופו של דבר, יצא עם 11 טבעות ב-13 עונות. ווילט נשאר עם המספרים, ולקח אליפות עם הלייקרס, רק אחרי שראסל פרש.

ארה
ארה"ב הרכינה ראש (GETTY) | צילום: ספורט 5

אני אדם מורכב, תתמודדו
שני העקרונות הללו - אקטיביזם אזרחי, וכדורסל שמבוסס על אתלטיות, קבוצתיות וחוכמת משחק - הלכו ונעשו דומיננטיים יותר ב-NBA עם כל שנה שעוברת. לפני שנתיים, החליטה מילווקי באקס לעצור את פלייאוף ה-NBA בבועה בפלורידה לאחר שאדם שחור נורה למוות על ידי שוטרים בוויסקונסין. "זו מחווה נוגעת ללב", כתב ראסל בטוויטר, ושיבח את קני סמית' שעזב את אולפן הטלוויזיה כתמיכה: "תמשיך להסתבך בצרות טובות". המשחקים חודשו רק לאחר שהליגה התחייבה להגביר את פעולותיה לתמיכה בבני מיעוטים.

כיום, זו ליגה אחרת. ראסל מונה על ידי אאורבך למאמן האפרו-אמריקאי הראשון, אבל כיום כחצי מהמאמנים שחורים, וגם מיעוטים אחרים - היספנים, אסייתים, נשים - מקבלים יותר ויותר ייצוג בדרגים הבכירים של ההנהלה ועל המגרש. רק לאחרונה מינתה פניקס - יש שיגידו, אולי דווקא בגלל הצרות של הבעלים רוברט סארבר שנתפס כמיזוגן וגזען - את עוזרת המנג'ר השחורה הראשונה בליגה, מורגן קייטו. יש המבקרים וטוענים שהליגה הולכת רחוק מדי עם ה-"Wokeness", אבל המאבק הפוליטי המתמשך בארה"ב, ומקרים כמו של ג'ורג' פלויד, מזכירים לשחקנים את האמירה של ראסל מפעם: "אני מתחיל להפנים שאנחנו מתקבלים במקומות מסוימים כבדרנים, אבל לא כבני אדם".

את ההישגים של ראסל אף אחד לא יוכל לשחזר. הכדורסל שהפך אטרקטיבי ומשוכלל יותר בזכות היכולות הפנומנליות שלו, משוחק כיום על ידי 30 קבוצות עם עוד ערים שדופקות על הדלת, כמעט פי 4 מאשר בשנות ה-50 וה-60 בהן כיכב וצבר 11 אליפויות. כמות הכישרון אדירה וכמעט אף אחד לא ייתן לשחקן לאסוף 25 ריבאונדים בערב אחד, שלא לדבר על 24.7 כממוצע עונתי. באותה מידה, אף אחד כבר לא עושה סיפור גדול משחקן שיעביר מחנה כדורסל מעורב לשחורים ולבנים.

"ראסל טשטש את הקטלוג הנוח והמקובל דאז, שהאדיר ספורטאים שחורים או עשה להם דמוניזציה", כתב עליו גודסוזיאן. "הוא קיבל בברכה את הערכים האמריקאים ומעולם לא סימל את ההתנגדות להם, אבל נלחם בעיקשות נגד הגזענות. הוא דחף אוהדי ספורט אל מעבר לסטטוס קוו, ואיתגר את כולם לקבל את המורכבות שבו כאדם".

כל אלה, יחד, מהווים את הסיבה שראסל היה קונצנזוס נדיר. הוא זכה לכבוד מלכים וליראת כבוד בכל מקום בו הציב את רגלו, וב-2009 גם זכה שייקרא על שמו תואר יוקרתי במיוחד המקדש מצוינות - ה-MVP של סדרת הגמר. "הוא היה השחקן מושך הקהל הראשון שה-NBA ראתה אי פעם", אמר עליו וולטר בראון, ממקימי הליגה, והבעלים הראשון של הסלטיקס. כיום, המון בזכות פועלו, יש לליגה מאות מיליוני אוהדים ברחבי העולם - וכולם, לא משנה מאיפה הם, לא משנה את מי הם אוהדים, הרכינו הערב ראש.