גאד דיים: לדמיאן לילארד יש בחודשים האחרונים פרסומת משעשעת שרצה בטלוויזיה האמריקאית. ענקית הסטרימינג "Hulu" צירפה שידורי ספורט חיים לשירות שלה והפכה את לילארד ואת ג'ואל אמביד למובילי הקמפיין. אמביד, בפרסומת שלו, מספר לילד קטן שהוא שינה את הכינוי שלו מ"התהליך" ל"להולו יש ספורט בשידור חי" ואצל לילארד, רואים אותו בחנות קעקועים, עומד לקעקע את אותו משפט על הזרוע שלו.
בפרסומת, לילארד והמקעקע מנסים לחשוב על רעיונות מגניבים, כמו למשל לצייר דרקון שיורה את המשפט מהפה שלו בתוך אש, אך עורכי דינו של השחקן, שיושבים לצדו, מבטלים כל אפשרות כזו וכאשר המקעקע שואל את לילארד כמה הוא קיבל על הקמפיין הזה, הגארד מגניב חיוך קטן למצלמה. בפריים הבא, הוא נראה יורה דולרים משני רובי צעצוע.
הפרסומת כאמור, מאוד חביבה ועשויה היטב, אבל משהו בה מרגיש קצת לא טבעי. בניגוד לאמביד, זה פשוט לא הדמיאן לילארד שהתרגלנו לראות בשבע השנים האחרונות. בניגוד לסופרסטארים אחרים ב-NBA, דמיאן לילארד, מאז שנכנס לליגה, לא רודף אחרי כסף או עיר נוצצת לחיות בה וגם לא ממש מגניב חיוכים למצלמה. רק תראו את הפרצוף הקפוא אחרי שלשת הניצחון הבלתי נשכחת הלילה, שלשה שסגרה את הסדרה בין פורטלנד שלו לאוקלהומה סיטי.
זה גם לא לילארד שהתרגלנו לראות, פשוט כי לא התרגלנו לראות אותו. המשחקים שלו, לפחות בארצות הברית, משודרים בשעות בהן חצי מהמדינה כבר ישנה ומי שבכל זאת ער, בדרך כלל מקבל שידורי חוף לחוף של הווריירס והלייקרס. לילארד והבלייזרס, שסיימו פעמיים ברציפות במקום השלישי במערב האדיר, כמעט תמיד זוכים להתעלמות.
Dave Laden’s latest spots for Hulu are a bold, refreshing take on endorsement. How you may ask? Easy. Honesty. Check out the first spot featuring Damian Lillard getting his newest Hulu sponsored tattoo. pic.twitter.com/GKezs1UbXH
— Hungry Man (@hungrymantweets) February 15, 2019
ב-2015 הוא נכנס לאולסטאר רק כי בלייק גריפין נפצע, ב-2016 וב-2017 לא נבחר אפילו למחליפים ובשנתיים האחרונות הוא היה בפנים, אבל על מקום בחמישייה אין בכלל מה לדבר, למרות שלדעת רבים מדובר באחד הגארדים הטובים בליגה. חוץ מהארדן וסטף קרי, את מי הייתם לוקחים לפניו לקבוצה שלכם בעיניים עצומות? קיירי? כוכב הסלטיקס לא מתקרב לרמות המנהיגות של לילארד וגם אם הוא קצת יותר מוכשר ממנו, הגיע המשחק הלילה והזכיר מה דיים מסוגל לעשות כשהכסף על השולחן.
יש להודות, זה לא תמיד המצב. מצד אחד, הייתה לו את השלשה המדהימה ששלחה את יוסטון הביתה בפלייאוף 2014. מצד שני, אי אפשר לשכוח את מה שקרה בעונה שעברה, עם הסוויפ המביך מול ניו אורלינס וההתפרקות המעליבה שלו (18.5 נקודות למשחק ב-35 אחוז מהשדה). אבל כשלילארד בא מוכן, כמו שהוא בא לפלייאוף הנוכחי, הוא בקלות אחד השחקנים הטובים ביותר ב-NBA. בעוד דנבר וסן אנטוניו מקיזות זו לזו את הדם, הבלייזרס יכולים עכשיו לנוח קצת עד לסדרה הבאה ונראים כמו פייבוריטים רציניים להעפיל לגמר המערב, לראשונה מאז ימי הקבוצה הלוחמנית של סוף הניינטיז.
עקפו אותם בסיבוב: היה משהו סמלי בכך שלילארד קלע את שלשת הניצחון שלו מקילומטר דווקא על הראש של פול ג'ורג', והיה משהו סמלי בכך שג'ורג', בחור חביב בסך הכל, בחר להגיד ש"זו הייתה זריקה רעה" במקום לפרגן לכוכב היריבה עם ה"הוא קלע זריקה גדולה" הרגיל של האמריקאים.
לאוקלהומה סיטי יש מנטליות של "העולם כולו נגדנו". שוק קטן, שחטף מכה רצינית עם העזיבה של קווין דוראנט ואיכשהו, במקום להתפרק כמו שאמור לקרות, הצליח להתייצב ולהישאר תחרותי. השאלה היא כמה זה תחרותי.
תהליך ההישארות בעניינים של OKC פוסט דוראנט כלל בשלב הראשון את הפיכתו של ראסל ווסטברוק, זה שלא נטש את הספינה, לאליל וכל יכול. אחרי שראס קיבל את ה-MVP שלו, צירפו לו את פול ג'ורג' והעונה הראשונה הוקדשה בעיקר להמשך ההחלמה של PG13 ולניסיון הנואש לגרום לו להישאר ולא לחתוך ללייקרס כשחקן חופשי.
הניסיון הזה צלח איכשהו, בעיקר כי הת'אנדר הצליחו להכניס גם את ג'ורג' למנטליות העולם כולו נגדנו הזו ולהפוך אותו ואת ווסטברוק לקרובים. לרגעים מסוימים לאורך העונה, נדמה היה שהקבוצה הזו באמת מסוגלת לאיים על הווריירס. ג'ורג' שיחק כמו מועמד ראוי ל-MVP ולקח את הזריקות המכריעות, בעוד ווסטברוק ידע לזוז הצידה ולהתעסק בדברים אחרים על הפרקט.
עד שהגיע הפלייאוף, ו-ווסטברוק חזר להיות ווסטברוק, וג'ורג' (הפצוע, יש להודות), חזר להיות ג'ורג', מספר 2 אדיר, אבל לא כזה שלוקח על עצמו סדרה. ווסטברוק זרק בחמשת המשחקים מול פורטלנד 111 פעמים מהשדה, כולל את הזריקה האחרונה במצב של שוויון. ג'ורג' זרק עשר פעמים פחות ועדיין קלע ארבע פעמים יותר מהשותף לאורך הסדרה הזו. במשחק ההדחה זה בלט במיוחד: 14 מ-20 מהשדה לג'ורג', שכיכב עם 36 נקודות. 11 מ-31 לווסטברוק, שאיך לא, השיג את הטריפל דאבל ה"הו-כה-מרגש" שלו.
זה אולי יישמע קצת קיצוני, אבל יכול להיות שהת'אנדר נמצאים בסיטואציה הכי גרועה ב-NBA כרגע. מקום טוב באמצע הוא בדיוק המקום שאסור לך להיות בו בשיטת הספורט האמריקאי. רחוק מבחירות דראפט איכותיות ובנייה מחודשת לעתיד, ורחוק ממאבק אמיתי על משהו שלאוהדים שווה להתרגש בשבילו. מאז שדוראנט עזב, אוקלהומה סיטי הודחה שלוש פעמים ברציפות בסיבוב הראשון וניצחה רק ארבעה משחקי פלייאוף. היא תקועה ולא ברור אם ואיך העתיד יכול להראות טוב יותר.
לת'אנדר יש ארבעה שחקנים עם חוזרים גדולים לשנתיים הבאות: ווסטברוק ירוויח 38 ואז 41 מיליון (וחתום גם לעוד עונה), ג'ורג' יקבל 33 ו-35.5, סטיבן אדאמס שחטף כל הסדרה כאפות מתחת לסלים מה-BFF אנס קאנטר מחזיק בחוזה של כמעט 26 מיליון לעונה הבאה ו-27.5 (!) לזו שאחריה ודניס שרודר ירוויח 15.5 בכל אחת משתי העונות הקרובות. בחישוב זריז, זה יותר מ-110 מיליון דולר מובטחים לעונה הבאה (עוד לפני החוזים של אנדרה רוברטסון וג'רמי גרנט, עוד 20 מיליון) ואז כ-120 מיליון מובטחים ל-2020/21. זה משאיר כמעט אפס מקום לתמרון ושיפור הקבוצה.
הת'אנדר יצטרכו לחזור בשנה הבאה (עם מאמן טוב יותר?) ולנסות להריץ את כל העסק מחדש, בתקווה שג'ורג' לא ייפצע ולא יעביר את הקיץ במחשבות על מה היה רע לו ללכת לשחק עם לברון ולגור קל"ב, בלוס אנג'לס ובתקווה שווסטברוק איכשהו ישתנה (מצחיק מאוד). אחרת, גם בשנים הקרובות אוקלהומה סיטי תמשיך להיות קבוצה של לא לכאן ולא לשם וכל מה שיישאר לה מרצף בחירות הדראפט שהביא לה לפני כעשור בזה אחר זה שלושה MVPים (דוראנט, ווסטברוק והארדן) זה ניצחון בודד בגמר ה-NBA.
