1. על קליבלנד והשינוי המדהים שהיא עברה בשבוע וחצי האחרונים עוד נדבר הרבה בהמשך, אז ברשותכם, כמה מילים על המודחת הראשונה של שלב חצאי הגמר האזוריים: טורונטו ובעיקר, על דמאר דרוזן.
באמת שאחרי השבוע הזה, לא ממש ברור מה הראפטורס עוד יכולים לעשות שהם לא עשו עם הסגל הנוכחי. הם הגיעו מהעונה הסדירה הטובה בתולדות המועדון, 59 ניצחונות כולל כמה תקופות מרשימות במיוחד. הם הצליחו להתעלות בזמן ולסגור את סדרת הסיבוב הראשון עם ניצחון חוץ גדול בוושינגטון, בעוד קליבלנד נלחמה בשיניים עד לסוף המשחק השביעי שלה מול אינדיאנה. ואחרי כל זה, הם חטפו. לא סתם חטפו, חטפו בראש. עם הצד המעליב. הכי חזק שרק אפשר.
תוך שישה ימים בלבד, כל מה שטורונטו בנתה לקראתו יפה כל כך בשנים האחרונות התרסק ונשרף עד היסוד. ונכון, הכי קל להפיל את זה על לברון ג'יימס, שסיפק סדרה חלומית ורשם ניצחון פלייאוף עשירי (!) ברציפות על הקנדים, אבל זה רק יוריד מהאחריות של טורונטו וזה לא משהו שכדאי לה לעשות כרגע, אם היא לא רוצה לזרוק לפח סופית את כל העבודה הקשה.
מסאיי יוג'ירי, הג'נרל מנג'ר, עומד לעבור קיץ מאתגר במיוחד. אם לפני שנתיים היו תירוצים סבירים, ובשנה שעברה היו תירוצים הגיוניים לסוויפ מול קליבלנד, הרי שהפעם אין תירוצים בכלל. מישהו יצטרך ללכת, בין אם זה המאמן דוויין קייסי, שפישל בענק בסדרה הזו ובין אם זה אחד הכוכבים, ששוב הוכח שאין להם את מה שצריך כדי להתעלות ברגע האמת.
בדיוק לפני שנה, בסוויפ הקודם, דרוזן ישב במסיבת עיתונאים עגומה ואמר: "להם יש את לברון ולנו אין. אם לברון היה אצלנו, אנחנו היינו מנצחים". לרבים זה נשמע לוזרי משהו, אבל זו פשוט הייתה הודאה במציאות, הבנה שזה מה שיש. שדרוזן יישאר דרוזן ולברון יישאר לברון. לרגעים מסוימים לאורך העונה, היה מי שדיבר על דרוזן כמועמד ראוי ל-MVP והוא אכן היה כזה, אבל כשהגיע התכלס, הוא פשוט נמחק, עם 21 נקודות בשני המשחקים בקליבלנד גם יחד ולקינוח, הרחקה שסימלה היטב את סיום העונה של טורונטו.
הראפטורס מחויבים לכוכבים שלהם לטווח הארוך. לאורי בן ה-32, איבקה, ולנצ'יונאס (עם סעיף יציאה) ודרוזן, כולם חתומים לעוד שנתיים לפחות תמורת 102 מיליון דולר משותפים, מה שחוסם כמעט לחלוטין את תקרת השכר. אם זה מה שיוצא מהם, לא בטוח שטורונטו צריכה את זה ולכן, ייתכנו שינויים בקרוב וכמה טריידים מעניינים. בסדרה הזו, ולכל אורך הפלייאוף, הוכיחו פסקל סיאקם, פרד ואן פליט (שניהם בני 24), דלון רייט (בן ה-26) ואו ג'י אנונובי הרוקי בן ה-20 שיש עתיד בטורונטו. יכול להיות שהעתיד הזה קרוב יותר ממה שהראפטורס חשבו רק לפני שלושה שבועות, עת השלימו את העונה הסדירה החלומית שלהם. החלום, ושברו.
The @cavs 35-point win over the Raptors is the largest series-clinching win in LeBron James' career pic.twitter.com/fe4AfsZaYR
— ESPN Stats & Info (@ESPNStatsInfo) May 8, 2018
2. באמצע ינואר, אחרי ניצחון אמצע עונה נחמד בבוסטון, שהעלה את פילדלפיה למאזן חיובי סופסוף, טי ג'יי מקונול עמד מחויך בחדר ההלבשה של ה-TD גארדן. הוא סיים ערב מוצלח של 15 נקודות ובדף הוויקיפדיה שלו, מישהו דאג להכתיר אותו לכמה דקות ל"MVP של 2017/18".
אז לא. טי ג'יי מקונול לא יזכה העונה ב-MVP, כנראה שגם לא אף פעם ("ב-2030 זה יהיה נכון", הוא צחק באותו ערב), אבל אם פילדלפיה איכשהו תציל את העונה שלה ותשלים מהפך היסטורי בסדרה מול בוסטון, היא תהיה חייבת הרבה מכך לגארד התזזיתי שלה.
הדרך עוד ארוכה ומפותלת עבור הסיקסרס הצעירים, שצריכים לקחת שני משחקים בבוסטון, אשר מצדה טרם הפסידה בבית בפלייאוף הזה. אבל אם מישהו חשב שפילי הולכת להישבר אחרי ששמטה 22 נקודות יתרון במשחק 2 והצליחה להפסיד בבית את משחק 3 אחרי הארכה, הוא כנראה לא ראה את מקונול משחק עד היום.
ברט בראון טעה לא מעט בסדרה הזו ועלה לקבוצה שלו לפחות במשחק אחד אם לא יותר, אבל ההחלטה להכניס את מקונול לחמישייה במקום רוברט קובינגטון המקרטע הייתה אמיצה ומבריקה והשאירה את פילי בחיים. לבוסטון המותשת, עם הסגל הקצר והכוכבים הפצועים, לא היו פתרונות לקצב של מקונול, שחרך את הגנת האורחים פעם אחר פעם וסיפק נקודות מתחת לסל, גם בעזרת הרבה חוכמת משחק.
פילדלפיה הבינה לא מעט דברים במשחק 4, בעיקר שהיא צריכה ללכת לצבע יותר (52 נקודות בצבע מ-103 במשחק כולו ונראה שיש לה סיכוי לא רע להחזיר את הסדרה הביתה למשחק שישי, לכל הפחות. אחר כך כבר נראה.
T.J. McConnell finished his 1st career playoff start with a career-high 19 points, including a game-high 14 points in the paint.
— ESPN Stats & Info (@ESPNStatsInfo) May 8, 2018
The 76ers are 8-0 this season (regular season and playoffs) when McConnell scores at least 15 points. pic.twitter.com/QG8a86VtJe
3. סטיב קר, מחויך כהרגלו, סירב במסיבת העיתונאים שאחרי משחק 4 להשתמש בכינוי "המפטונס 5": "אני עדיין משועשע מזה שזה הכינוי שלהם וכולנו פשוט חיים איתו. זה מרגיש לי מוזר, כמאמן, להגיד 'ההמפטונס 5 שיחקו ממש טוב הערב'... לא יודע".
אז אולי את הכינוי החביב קשה לקר לאמץ, אבל את החמישייה הזו, כמו שהיא שיחקה בליל ראשון, הוא ייקח בשמחה בכל מצב. ההמפטונס 5 הם סטף קרי, קליי תומפסון, דריימונד גרין, אנדרה איגודאלה והשחקן שהם שיכנעו לפני שנתיים, בהמפטונס, להצטרף אליהם ולהפוך לאחת הקבוצות הטובות אי פעם, קווין דוראנט כמובן.
כל מיני פציעות וסיטואציות משונות גרמו לחמישייה הזו לרשום בעונה הסדירה רק 127 דקות משותפות, שנמרחו על פני לא פחות מ-28 משחקים, כך שהם בקושי שיתפו פעולה יחד. גם כשזה קרה, זה נראה די צולע ואת העונה הסדירה החמישה סיימו עם 20+ בלבד בקטגוריית הפלוס/מינוס, לא משהו שאפשר לבנות עליו אם רוצים אליפות.
אלא שאחרי תבוסה לא נעימה במשחק 3, שקבעה שבפעם השנייה ברציפות הווריירס לא ישיגו סוויפ (בניגוד למה שעשו במערב לכל אורך הפלייאוף הקודם), קר הלך לישן והמוכר, וקיבל תמורה מלאה. "חמישיית המוות" של הווריירס פתחה יחד, לראשונה בפלייאוף הזה, וחיסלה את המשחק והסדרה כולה כנראה תוך שלוש-ארבע דקות. בסך הכל, החמישייה הזו שיחקה 18 דקות ביום ראשון והעמידה רייטינג התקפי של 130.1 והגנתי של 66.5. נכון, לא רציני לבחון רייטינג על בסיס 18 דקות בלבד, אבל המגמה ברורה. בקטגוריית הפלוס/מינוס, החמישייה הזו הייתה על 26+, בדיוק ההפרש בו נגמר המשחק.
הסנטרים של הווריירס, שמתחלפים ללא הרף ובהתאם לצרכים, קיבלו מתחילת הפלייאוף כ-25 דקות משותפות בכל משחק, אבל הפעם קר בחר ללכת נמוך והתוצאות בהתאם. ג'ורדן בל עלה לפרקט לחצי דקה בסוף הרבע הראשון ומעבר לכך, אף סנטר לא שותף עד ארבע דקות לסוף, כאשר המשחק היה גמור. אם עד עכשיו בפלייאוף הזה גולדן סטייט נראתה מאופקת קצת, כמו מי ששומרת את הקלפים שלה צמוד לחזה לקראת המאני טיים, הרי שבמשחק הזה בניו אורלינס היא הציגה לפחות חלק מהם. במקום להסתבך עם 2:2, הווריירס פירקו את ניו אורלינס לגורמים.
מעבר לקר והיכולת שלו לשנות ולהתאים את הקבוצה למצב בכל סיבוב ומשחק, הקרדיט צריך ללכת לדריימונד גרין. הגורם המאזן והמחבר של הווריירס מספק עד עכשיו פלייאוף אדיר ועומד כמעט על ממוצע של טריפל דאבל, כשהוא גם שני בקבוצה בחטיפות וראשון בחסימות. דריימונד גם התבגר ואת הטכנית הראשונה שלו בפלייאוף קיבל רק במשחק 4, כל זאת למרות שהוא די הצליח במשימתו - להוציא מאיזון את רייג'ון רונדו, שהיה האקס פקטור של הפליקנס בפלייאוף הזה ונראה אבוד לחלוטין ועצבני במיוחד ביום ראשון.
The Warriors have won a road game in each of their last 17 playoff series, a franchise record (the NBA record is currently held by Miami, 19 straight).
— Warriors PR (@WarriorsPR) May 6, 2018
4. עוד אחת שכנראה תסגור את הסיפור מחר בלילה בבית, בחמישה משחקים, היא יוסטון. הרוקטס מכינים את עצמם כבר כמעט שנה לקראת המפגש מול גולדן סטייט בגמר המערב ואחרי כמה קרטועים בתקופה האחרונה, נראה שהם מגיעים במצב מצוין. יוסטון התאוששה היטב מההפסד הביתי ליוטה ובמקום להסתבך בסדרה הזו, יצאה לסולט לייק סיטי והשיגה בקלות מרשימה, שני ניצחונות מוחצים.
ג'יימס הארדן טוב כמובן, אבל לא טוב כמו שהיה לאורך העונה הסדירה שתקנה לו את תואר ה-MVP בקרוב. הוא מחטיא המון לייאפים והמון שלשות, בדיוק הדברים שהרוקטס שמים עליהם דגש ורוצים לקלוע באחוזים גבוהים. אלא שגם זה לא מפריע כרגע, כי החתיכות האחרות בפאזל של דריל מורי ומייק ד'אנטוני נראות מצוין.
כריס פול השאיר בשני המשחקים ביוטה את שדי העבר מאחוריו ולקח את הקבוצה על גבו בדרך למה שעומדת להיות הופעתו הראשונה בקריירה בגמר האזורי. אריק גורדון, ג'רלד גרין, פי ג'יי טאקר וטרבור אריזה (שזוכה לקרדיט גדול מאוד - שני בקבוצה כרגע עם 33.1 דקות למשחק) שיפרו את השלשות שלהם ככל שהפלייאוף התקדם (כרגע הם על 8.1 שלשות משותפות למשחק בקצת יותר מ-33 אחוז. עדיין לא משהו, אבל משתפר כאמור) ומעל כולם, קלינט קאפלה, שהתעלל ברודי גובר (אחרי שעשה זאת גם לקארל אנתוני טאונס) ומוביל כרגע את משתתפי הפלייאוף עם 23 חסימות ועם 117 ריבאונדים.
הנוכחות של קאפלה יכולה לשבש את ההרכבים הנמוכים של הווריירס בגמר המערב וכרגע הוא נראה בדיוק כמו שחקן שלישי איכותי בקבוצה שרוצה אליפות.
