sportFive713468 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

31 משחקים חלפו מאז שקליי תומפסון חתם על טוסטר, באחד המראות היותר ביזאריים של העונה. גולדן סטייט איבדה שבועיים קודם לכן את קווין דוראנט לפציעה שגודל ההשפעה שלה עדיין היה מעורפל, והפסידה שלושה ברצף וחמישה משבעת משחקיה האחרונים. מאז הווריירס נמצאים במה שהפך להיות מכונה רצף הטוסטר, 1:30על פני כמעט שלושה חודשים, כשההפסד הבודד מגיע ללא תומפסון על המגרש.

אחרי תחילת עונה קצת מגומגמת, תומפסון עיצב לעצמו את מקומו מחדש בעידן דוראנט, וכש-KD נפצע, המשיך בכושר הקליעה המצוין וסיים 13 מ-15 המשחקים האחרונים בעונה הסדירה עם 20 נקודות ומעלה. אלא שאז החל הפלייאוף, וקליי הפך מכלי לוהט לקלי שרוף. אחוזי השדה צנחו מ-46.8% (נתון כמעט זהה לעונה שעברה) ל-38.8%, תוך כדי לקיחת 5 זריקות פחות לעומת הפלייאוף הקודם. כל זה מתגמד בהשוואה לקלילות שבה הווריירס טבחו במערב (אם כי קוואי לנארד ודאי היה משנה את הרושם הזה), ובעיקר לדומיננטיות האדירה של קווין דוראנט וסטף קרי, שנראים כמי שמצאו בזמן הנכון את הקצב כדי להיות בלתי עצירים.

ההרמוניה הזו נשמרה ואף התעצמה בשלושת המשחקים הראשונים מול קליבלנד. מעבר לההשפעה העצומה של דוראנט משני צידי המגרש, והעובדה שקרי לפתע יכול להתרחב להיבטים נוספים במשחק כמו העבודה המדהימה בריבאונד, הצמד מוריד מקליי תומפסון את האחריות להיות הסקורר הנוסף, ואיפשר לו להפוך לשחקן ההגנה הכי משמעותי בסדרה. לא במקרה היו שטענו כי בשנה שעברה קיירי אירווינג היה מועמד לגיטימי לתואר ה-MVP של הסדרה, גם אם לברון בכל זאת היה מעל כולם.

מחכים לשובו (getty) (צילום: ספורט 5)
מחכים לשובו (getty) | צילום: ספורט 5

לפני שנה תומפסון נאלץ להתמודד מול שחקן האחד על אחד הכי טוב בליגה לצד נטל הקליעה. ואילו כעת, כשאירווינג הגיע לוהט מגמר המזרח מול בוסטון בו קלע 60 אחוז ומעלה בארבעת המשחקים האחרונים, התפנה תומפסון למשימה העיקרית שלו. אף אחד לא יכול לעצור את קיירי, אבל מספיק להגביל אותו. כששחקנים כאלה צריכים 20 זריקות כדי להגיע ל-20 נקודות, אתה לוקח את זה.

וכך בשני המשחקים הראשונים תומפסון סיפק תצוגות הגנה מדהימות, שעצרו את אירווינג על 43 נקודות ב-45 זריקות במצטבר. ולא רק עליו. גם כשלקח את לברון בחילופים, קליי הצליח להקשות עליו מאוד, וכפה זריקה קשה אחת אחרי השנייה על כל מי שנקרה בדרכו. אם בשנים הקרובות יצליח לשדרג את העזרה שלו רחוק מהכדור, ייתכן והוא סוף סוף יקבל את הקרדיט שמגיע לו, אבל דווקא בצד הפחות זוהר, עם פרס שחקן ההגנה.

במשחק השלישי השתחררה הנצרה וקיירי הצליח להגיע לטבעת ולמצוא את היד מחצי מרחק בדרך ל-38 נקודות. אבל ההשפעה החיובית של תומפסון נשמרה, בעקבות 30 הנקודות שהמטיר על הראש שלו ושל ג'יי אר סמית. ואסור לשכוח את הפוזשן השני בחשיבותו במשחק, אחרי השלשה של דוראנט: מיד אחריה, קיירי הלך לבידוד, אלא שבניגוד לזריקה ההיא שהכריעה את האליפות, הפעם עמד מולו השומר הכי טוב (תומפסון) ולא הכי גרוע (קרי). הזריקה לא הייתה קרובה, והווריירס סגרו עניין.


קליי סיפר השבוע שהוא עדיין מוצא את מקומו בעידן דוראנט, אבל התרבות שהושרשה בגולדן סטייט מביאה לכך שגם כשהחדות שלו בהתקפה נפגעת, הוא מביא את כל כולו לצד ההגנתי ואחראי לכך שלברון ג'יימס שוב נשאר לבדו. וככה, כבר ראינו, הוא לא יכול לנצח. כשגם ההתקפה הגיעה, במשחק מספר 2 ובעיקר במשחק מספר 3 (מעל 60% מהשדה בשניהם), גם תצוגות שיא של הקאבס (הכל יחסי) לא הועילו. כל הפוקוס והקרדיט ניתן לדוראנט ולקרי, אבל תומפסון ראוי להרבה יותר הערכה על סדרה שבה התעורר מחדש והזכיר כמה הווריירס זקוקים לו.