בוב מקילופ, 66, מאמן כדורסל בארצות הברית כבר מעל 40 שנה. מאות שחקנים עברו תחתיו, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, אבל רק אחד מהם הוא סטף קרי – כנראה שחקן הכדורסל המדובר ביותר בעולם בעונה הזו.
הוא אימן אותו במכללת דווידסון, בין 2006 ל-2009, בשנים בהן אף אחד לא היה יכול לנחש שמסטף קרי, הבן של דל, ייצא כזה שחקן. אף אחד, חוץ מאותו בוב מקילופ. בראיון מיוחד לערוץ הספורט מספר המאמן הוותיק על ההיכרות עם כוכב גולדן סטייט, על הסיכוי שקרי וחבריו ישברו את השיא של שיקגו ועל התקופה של דייויד בלאט בליגה הטובה בעולם.
זה נכון שאמרת לדל קרי לפני כעשור שהבן שלו ירוויח הרבה כסף מכדורסל, והוא ענה לך: 'כן, אולי באירופה'?
"מדויק. דל ואני חברים טובים, ובשבועות הראשונים של סטף אצלנו, כל הצוות המקצועי הבין כמה הוא מוכשר, חכם ובלתי אנוכי. אני זוכר שבאוקטובר 2006 ניגשתי לדל בארוחת צהריים גדולה ואמרתי לו: 'סטף ירוויח פעם הרבה מאוד כסף מהמשחק הזה'. התגובה שלו הייתה: 'כן, אני מקווה שהוא יצליח להשיג חוזה באירופה'".
איך אתה מסביר את זה שאף אחד לא נתן לו צ'אנס להיות כוכב ב-NBA?
"יותר מדי אנשים מודדים את מה שבחוץ. מה שאנשים אף פעם לא מדדו לגבי סטף קרי זה מה שבפנים. הלב והמוח, יש לו איי.קיו כדורסל מבריק ולב של אריה. ושני המאפיינים האלה, הלב והראש, האיצו את ההתפתחות שלו".
אתה מדבר עליו בכזאת התרגשות, יש לכם ממש יחסים של אב ובנו.
"במכללת דייוידסון יש לנו את המזל לנהל מערכת יחסים הורית עם כל השחקנים שלנו. הם כולם הבנים שלי, אני מבלה איתם כמויות זמן אדירות, עושה איתם הרבה יותר מאשר ללמד אותם לכדרר, לזרוק, למסור ועבודת צוות. אני מנסה ללמד אותם על איך להיות אב נהדר, בעל נהדר, בן-זוג נהדר, בן נהדר. יש בחיים כל-כך הרבה יותר מאשר מה שקורה על מגרש כדורסל, אבל כדורסל הוא חיים. אחרי 43 שנים של אימון יש לי הבנה צלולה שהלקחים שאתה לומד במגרש זהים ללקחים שאתה לומד בחיים".
אתה יכול לחלוק איתנו סיפור אישי מסטף קרי?
"בהחלט. הוא היה הקלעי המוביל במדינה בדצמבר 2008, עונת 08/09. שיחקנו בבית נגד קבוצה מבולטימור, מרילנד בשם אוניברסיטת לויולה מהליגה הראשונה. סטף היה הקלע המוביל במדינה עד לפתיחת ההתמודדות, הוא לא קלע נקודה במשחק. והוא היה הסיבה לכך שהוא לא קלע נקודה. וזה מה שקרה במשחק: המאמן היריב – מסיבה כלשהי – לא חשב שהוא יכול לנצח אותנו. אבל הוא החליט לעשות היסטוריה בכך שלא יאפשר לסטף קרי לקלוע. אז הם שיחקו משולש פלוס שניים. שלושה חבר'ה שומרים אזורית, שניים שומרים עליו כל הזמן. בפסק זמן הטלוויזיה הראשון, כשנשארו עוד 16 דקות במחצית הראשונה, סטף בא ואמר: 'היי, המאמן, פשוט אעמוד בפינה עם אותם שניים ששומרים עליי ואז נשחק ארבעה נגד שלושה. מי היה מראה כזאת מחויבות ומצהיר משהו כה צנוע שניצחון יותר חשוב מהסטטיסטיקה האישית שלו? סטפן עשה את זה שם. וכן, הוא סיים בלי נקודה, וכן זה השפיע על הממוצע העונתי שלו, אבל דייוידסון ניצחה ב-30 הפרש".
זה סיפור מדהים. ומה שבלתי נתפס זה שהוא לא השתנה, אולי אפילו הפך להיות יותר נחמד מאז.
"יש לו את האיזון המדהים ביותר שראיתי בין ביטחון עצמי לצניעות אצל בן-אנוש. כמות תשומת הלב, האהדה שממשיכות ללוות כל דבר שהוא עושה, בין אם כשהוא הולך ברחוב או נוסע במכונית, לוקח זריקה, לוחץ ידיים, עובר ליד הקהל. הוא עושה את זה בקור-רוח ובצניעות יוצאי דופן, אבל גם בביטחון רב. מעטים האנשים שמצליחים ומתפרסמים ברמה כזאת ועדיין עושים זאת באלגנטיות, בקור רוח ובאופן כה בלתי אנוכי כמו סטף".
הם הגזימו במאמצים שלהם לשבור את השיא של שיקגו?
"אני חושב שיש לחץ מטורף ועד עכשיו הם עמדו בו. ועכשיו, ככל שמתקרבים לסוף הלחץ הולך וגדל. אני חושב שצדק סטיב קר כשציין ששיקגו עברה חוויה זהה כשהיא קבעה את השיא ההוא (72 ניצחונות בעונה) כשגם הם הפסידו שני משחקים בסוף העונה. אנחנו רואים שחזור של מה שקרה בשיקגו כשהם קבעו את השיא, אותו דבר קורה עכשיו עם גולדן סטייט".
מה דעתך על כל אלה שטוענים שגולדן סטייט הייתה חוטפת משיקגו ההיא?
"אני לא אוהב להשוות בין קבוצות משנים שונות, מדורות שונים. החוקים השתנו לחלוטין, הנסיעות אחרות לגמרי, מספר המשחקים אולי אותו דבר, אבל סגנון המשחק השתנה דרמטית. אז לדעתי קשה להשוות. סקוטי פיפן היה חלק ממועדון כביר, שיקגו בולס, הוא חבר היכל התהילה, אוסקר רוברטסון הוא מגדולי השחקנים שידע הענף. זה זמן אחר, אווירה אחרת, רגשות אחרים, אפילו תשומת הלב התקשורתית שמלווה את גולדן סטייט בעונה הנפלאה הזאת גדולה לאין שיעור שאוסקר וסקוטי זכו לה כשהם שיחקו. זה פשוט הטבע של החברה שלנו, עם הרשתות החברתיות, וכמה זה רחב היקף. זה בפני עצמו יוצר לחץ יוצא דופן".
בטח עקבת אחרי כל מה שקרה עם דייויד בלאט וקליבלנד. מה חשבת על זה?
"זה היה אתגר דרמטי. מבחינתו, לבוא לקליבלנד אחרי שהיה כזה סיפור הצלחה בכל העולם, לא רק בכדורסל הישראלי, דייויד מקבל הכרה כאחד הגדולים. להיכנס לתוך מצב שבו אולי לא הייתה לו השליטה שהוא רצה שתהיה לו, או שהוא היה רגיל שיש לו, שם אותו במצב עדין ביותר. זה היה כמעט כמו מצב שבו אתה לא יכול לנצח. או שאתה זוכה באליפות, או שאתה לא תישפט כהצלחה".
