משחק מספר 6 הציף אותי בכל כך הרבה זכרונות, טובים וגם רעים. חוויתי את שני צידי המטבע בגמר ה-NBA.
ב-2011, כשהפסדנו למאבריקס, כל כך הרבה דברים עברו בראשי. בתחילה הרגשתי שזה לא הוגן שהפסדנו. בהתחשב בכל מה שעברנו כקבוצה, וכל מה שעברתי באופן אישי, הייתי כעוס במיוחד. הייתי צריך לצאת מזה אחרי שהתקלחתי והתלבשתי מכיוון שהבת שלי (שהייתה אז בת שנתיים) אמרה לי לא להיות עצוב. כשהגעתי הביתה, התיישבתי במרפסת שלי עד שהשמש זרחה בבוקר, ורק הירהרתי. הייתי חייב לעבור על כל המהלכים בראש.
מה קרה? למה הפסדנו? האם הייתי יכול לעשות משהו בצורה שונה? עם איום השביתה בעונה העוקבת, אפילו לא הייתי בטוח שהולכת להיות לי עונה! זה היה קשה במיוחד מכיוון שדאלאס היא עיר הולדתי. הייתי בטוח שנזכה בתואר כשעלינו ל-1:2 בדאלאס, אבל אסור לך לחשוב בצורה הזו. הייתי צריך ללמוד את זה בדרך הקשה.
למרבה המזל שלי, התארסתי והתחתנתי באותו קיץ. היה לי משהו אחר להתרכז בו - החתונה הייתה בחודש הבא. זה לא היה הוגן כלפי אשתי וכלפי עצמי, אם הייתי שוקע בדכאון ומושך רגליים ברחבי הבית. לאחר מכן יצאנו לירח הדבש וחזרתי הביתה עם רעב מטורף להשלים את המשימה בעונה הבאה.
אבל כשאתה מנצח, בן אדם, האופוריה היא בלתי נתפשת. ברגע בו השעון מגיע לאפס, אתה מקבל תחושה עצומה של הקלה ושביעות רצון. הקלה על כך שהעונה סוף סוף הסתיימה כשאתה על פסגת ההר, ושביעות רצון על כך שהחלום שלך הפך למציאות.
האדרנלין ממשיך לזרום במשך שעה בערך. ואז אתה מבין שסיימת עונה מרתונית ומפרכת, ושהרגע שיחקת את המשחק הכי קשה שהיה לך בכל החיים. אתה מחבק את חבריך לקבוצה וחולק את הרגע המיוחד הזה איתם. זה באמת בלתי ייאמן!
להחזיק את הגביע, לקבל את הכובע שלך, לעמוד על הבימה, לטעום את טעמה המתוק של השמפניה בחדר ההלבשה - כל אלה הן זכרונות שנשארות איתך כל החיים אבל עוברות תוך שבריר שנייה. לאחר מכן אתה מותש וכל מה שאתה רוצה זה לקבל קצת מנוחה.
אם אתם רוצים עוד מכריס, תעקבו אחרי סדרת "קולות הגמר" של אלוף ה-NBA פעמיים בעבר, על ידי הורדת אפילקציית LINE ב-line.me/download והתחברות לחשבון הרשמי של ה-NBA.
