אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמאבק על תואר ה-MVP הוא תחרות פופולריות, לא פחות מאשר עניין מקצועי. עשרות העיתונאים האמריקניים שיצביעו בעוד שבועיים למועמד שלהם, ישתמשו במכלול השקלולים גם בערכים סובייקטיבים לחלוטין. בסופו של דבר, אתה מעדיף את הבחור האהוב והנחמד, יותר מאשר את "האיש הרע".
ומה לעשות, שעם הזקן המאיים וסגנון המשחק הסוליסטי, הוא האיש הרע בסיפור. אם נניח שהקרב על התואר מתנקז להארדן וסטף קרי (כי המספרים המטורפים של ווסטברוק לא בהכרח מובילים לניצחונות, כי לברון ג'יימס לא מתעלה על עצמו העונה וכי אנתוני דייויס כנראה יפספס את הפלייאוף), הרי שקרי הוא בחירת הקהל. הוא הילד הטוב בעל פני התינוק, שמשחק בקבוצה הכי טובה בליגה ועושה שמח. בניגוד להארדן, סטף הוא הבחור שהיית משדך לאחותך. היינו רוצים לתת לו את הפרס.
אבל עד כמה שזה כואב לי לכתוב את המילים הללו, ולא חשוב כמה אני נע באי נוחות בכיסא, זה לא משנה את העובדה הפשוטה: הארדן הוא ה-MVP של עונת 2014/15. פשוט מאוד. כי אם נניח בצד את ההעדפות האישיות ונפרק לגורמים את הטיעונים בעד ונגד, נגלה שאף שחקן לא היה חשוב יותר לקבוצה שלו מאשר כוכב יוסטון, ואף אחד לא הימם אותנו בעקביות כמו האיש והזקן.
בשנים האחרונות הביקורת על הארדן הייתה שהוא מחפף בהגנה, ושהערך ההתקפי שלו מתקזז בנקודות שהקבוצה סופגת בצד השני באשמתו הישירה. אז הוא אולי לא סטופר הגנתי ברמה של טוני אלן או קאוויי לנארד, אבל הארדן עשה קפיצת מדרגה משמעותית בצד הזה של הכדור. הסטטיסטיקה המתקדמת מוכיחה זאת - הוא נמצא בצמרת הליגה בנתונים כמו רייטינג הגנתי ופלוס/מינוס הגנתי, שיפר את ממוצעי החטיפות והחסימות שלו ועזר לרוקטס להפוך מקבוצה שקולעים עליה 103.1 נק' בממוצע למשחק אשתקד, לקבוצה שסופגת רק 100.3 נק' בממוצע העונה.
ביקורת נוספת על הגארד היא כמות האיבודים שלו. נכון, הוא עולה לקבוצה שלו ב-4 איבודים בממוצע למשחק. אבל זה מה שאפשר לצפות משחקן שהכדור בידיים שלו כל כך הרבה זמן, ושמבקשים ממנו לעשות כל כך הרבה דברים. רק לשם השוואה, ראסל ווסטברוק מאבד 4.4 כדורים במשחק, גם לברון ג'יימס רושם 4 איבודים וסטף קרי לא רחוק מאחור. כלומר, זו לא נקודה רעה שאפשר להדביק על הארדן בצורה בלעדית.
מה עוד אומרים עליו? שהוא מגיע לכמות הנקודות הגבוהה שלו רק בגלל שהוא זורק בכמויות מטורפות? שוב, גם הטיעון הזה תקף לגבי המועמדים האחרים, אבל יש דבר אחד שמבדיל בינם לבין הארדן. כוכב הרוקטס לא נשען רק על הזריקה שלו - הוא פיתח את היכולת לסחוט עבירות לדרגת אמנות כמו שליאונרדו דה וינצ'י צייר את המונה ליזה. בארסנל המהלכים שלו יש כל שטיק אפשרי שיגרום למגן להתפתות ולהחטיף לו ביד, אבל העוצמה והחכמה של הארדן מאפשרים לו לשמור על שיווי משקל ולא רק לקלוע, אלא גם לקבל את השריקה. הוא הולך לקו העונשין 10.2 פעמים במשחק - מקום ראשון בליגה.
עד פה הפרכנו את הטענות נגדו. אבל מה שבאמת מבדיל את הארדן מהיתר, ובעיקר מיריבו העיקרי סטף קרי, הוא "אפקט הוואו". נסו להיזכר כמה פעמים התעוררתם בבוקר, בדקתם מה נעשה במשחקי הלילה והפה שלכם נשמט לרצפה מהביצועים של הארדן - וכמה פעמים זה קרה לכם בגלל קרי. רכז הווריירס אולי יבצע פעם במשחק איזה כדרור לולייני או ישחרר שלשה מדוייקת יותר מהר מאקדח - אבל כשמסתכלים על מה שנדרש ממנו כדי שהווריירס ינצחו, לא נופלים מהכסא.
קרי הוא אולי השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה, אבל זה לא דמיוני לחשוב שגולדן סטייט הייתה מצליחה באותה מידה אם, נגיד, היינו מחליפים מקומות בינו לבין הארדן. הרי יש לווריירס סופרסטאר עולה נוסף בדמות קליי תומפסון, את שחקן ההגנה של השנה בדמות דריימונד גרין ועוד צוות מסייע מדהים שכולל שמות כמו אנדרה איגואדלה, אנדרו בוגוט, דייויד לי, הריסון בארנס ושון ליביגנסטון. אבל תשאלו את עצמכם - האם יוסטון הייתה מגיעה למקום השני במערב אם את מקומו של הארדן היה תופס קרי? ממש לא בטוח.
הארדן איבד את דווייט הווארד לתקופות ממושכות. נדמה שבכל שבוע, שחקן אחר נפצע ויצא מהרוטציה. אבל לא משנה מה קרה, כמו רב-חובל מהמאה ה-17, האיש והזקן המשיך לנווט את הספינה הרעועה במים הסוערים לעבר היבשה. אף שחקן בליגה לא רשם יותר משחקים של 30 נקודות, או של 40 נקודות. הוא שבר את שיא הקריירה שלו פעם אחר פעם, אחר פעם, אחר פעם. הוא קלע סלי ניצחון על הבאזר, הוא גבר על לברון בדו-קרב עצום. ובניגוד למועמדים אחרים, הוא החמיץ רק משחק אחד כל העונה - וגם זה בגלל השעיה. בקיצור, הוא עשה הכי הרבה כדי לזכות בתואר הזה.
אז תעצרו שנייה לחשוב, בלי לערב את הרגשות. גם אם הארדן הוא לא הקאפ אוף טי שלכם. גם אם אתם חושבים, ובצדק, שהפרס האישי הזה חסר משמעות ברגע שהפלייאוף יוצא לדרך. בשורה התחתונה, ל-MVP השנה יש זקן.
