1. יש מפסידן אחד לסדרה הזו. היה לו ב-25 באפריל יום הולדת. הוא נראה חנון ומשעמם, אבל אחרי הקרב שניהל נגד הקליפרס, ההערכה כלפיו רק גברה. לא, לא טים דאנקן: קוראים לו אדם סילבר. כל עוד שיטת הפלייאוף הנוכחית גרמה לכך שהסדרה בין שתיים מ-3 הקבוצות הראויות ביותר לתואר העונה התחילה באפריל, ה-NBA לא באמת הוגנת. בין שני האולמות הללו מפרידים כמעט 2,000 קילומטר בקו אווירי ושני אזורי זמן, ושתי הקבוצות טסו את המרחק הזה 3 פעמים בשבוע האחרון. אל תשתמשו יותר בטיעונים של לוגיסטיקה לגבי השאלה "למה 16 הקבוצות הטובות ביותר לא נמצאות בפלייאוף". וזה כולל אותך, מר קומישנר. תודה, שלום.
2. בלייק. לגבי יתר השחקנים שהיו שותפים לסדרת הסיבוב הראשון הגדולה אי פעם (ולאחת הסדרות הגדולות באופן כללי) - אני מסרב לקרוא להם לוזרים. כך היה, אגב, גם לו דאנקן היה מוצא דרך לנגוח את הכדור האחרון משלוש פנימה. נהנינו לצחוק על ה"לוזריות" של בלייק גריפין, נכון? כשאתה מאבד כדור מול שחקן ההגנה של העונה והאלופה המכהנת שמשחקת בשיאה, האם אתה לוזר? חטפת גג מהפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים, האם אתה צ'וקר? כשאתה מפסיד לקבוצה שמגדירה את הכדורסל של העשור הזה, האם אתה אפס? כשאתה עושה מול טימי 24 נקודות, 13 ריב' ו-8 אסיסטים לערב במשך סדרה שלמה, וקולע זריקות בלתי אפשריות, האם למישהו יש זכות לומר עליך מילה רעה?
הסדרה הזו לא רק צריכה להגדיר מחדש את שיטת הפלייאוף בליגה, היא גם איתגרה עבור אוהדי ספורט את ההגדרות של ווינר ולוזר. מישהו היה צריך לנצח, וזה לא בהכרח מי שהיה ראוי יותר, הרי שתי הקבוצות היו ראויות באותה מידה. במשך רוב העונה טענתי שהספרס לא יקחו אליפות, בגלל שהרעב יהיה גדול יותר אצל מישהו אחר; החל מסוף פברואר, הטיעון שלי נראה רלוונטי כמו הרעיון לצאת הבוקר לרחוב עם מטריה. לבסוף הם פגשו את אחת משתי הקבוצות היחידות שיכלו להצמיד לרעב כמו שלהם גם כדורסל מופלא, ברמת ביצוע עילאית.
3. כריס. בהמשך לסעיף הקודם, הסדרה הזו שינתה את תדמיתו של כריס פול לנצח, גם אם יחטוף סוויפ מיוסטון בסיבוב הבא. שחקן שאין לו מחליף, בסגל שאין לו ספסל, במועדון שאין לו מסורת, בעיר שאין בה רחמים, מעיף את האלופה עם סל משוגע על רגל אחת שנייה לסיום? סטודנט מתחיל לקולנוע, לו היה צריך לכתוב תסריט ובוחר בעלילה הזו, היה נשלח הביתה בבעיטה ללא שימוע, בטענה שזה קיטשי מדי. כבר עשור שהוא אחד הרכזים הטובים בליגה אם לא הטוב שבהם, וב-2011 דייויד סטרן בחר לשלוח אותו לצד הלוזרי של אל.איי, שינה את גורלן של שתי הקבוצות בעיר, והעמיד בפניו הר עוד יותר גבוה ממה שהיה לו קודם. גם על המכשול הזה הוא הצליח להתגבר הבוקר, כשהוא משחק עם מתיחה טורדנית בשריר ההאמסטרינג.
4. בוס. מישהו זוכר עוד שלפני שנה, פול וגריפין עוד שיחקו אצל גזען עם פה ג'ורה שהיווה כתם על ה-NBA במשך עשרות שנים? עבור סטיב בולמר, הבעלים החדש של הקליפרס, הניצחון הזה הוא תמריץ אדיר למי שאמור להוציא את הקבוצה השנייה בגודלה בשוק השני בגודלו מעבדות לחירות, מחשיכה לאור גדול.
לאיש יש כמויות כסף ששוות לתל"ג של מדינה, הסכום שהוא שילם על הקליפרס גדול פי 11 מהסכום המגוחך שפלויד מייוות'ר הרוויח על הקרב הטקטי שלו הבוקר, והוא עדיין מתרגש מכדורסל כמו ילד בן 5 במשחק הראשון שלו. גרסת אל.איי של מארק קיובן מבחינת התשוקה למשחק, רק בלי העקיצות בתקשורת ועם פרצוף אדום מזיעה, בנאדם שבא לך לחבק כאילו הוא הבאדי שלך בפאב.
5. טימי. בגיל 39, דה ביג פאנדמנטל בדיוק סיים סדרת פלייאוף אדירה עם 4 משחקים של 20 נקודות ו-10 ריבאונדים. קלעי עונשין בינוני כל הקריירה, שדייק בשתי הזריקות הכי חשובות שלו העונה, ונתן על פול את ההגנה הכי טובה שאפשר לבקש במהלך האחרון. המורשת שלו לא תיפגע גם מהערב הזה. מי שעדיין רוצה לרשום לו כוכבית על כך שאין לו בק-טו-בק – אתם בטח אותם האנשים שהולכים למסעדת שף ומקטרים על חוסר הסימטריה של עלעלי זרנוגית הגינה מסביב לפילה המיניון שלכם.
יכול להיות שכולנו הרווחנו מההפסד הזה של הספרס. לא רק את העובדה שתהיה אלופה חדשה, וגם ארבע משתתפות הגמרים האזוריים, תהיינה מי שתהיינה, לא הגיעו למעמד הזה בעונה שעברה – אלא מכיוון שאחרי כזו אכזבה, וכזה טעם של עוד, אין לטימי, וכתוצאה מכך גם לפופוביץ', שום סיבה לפרוש. בעולם מתוקן, במידה ולא לקחת אליפות – ללכת הביתה כמו גיבור, זהו הסוף ההוליוודי ההולם ביותר. אבל מה לטימותי תאודור דאנקן, ולהוליווד.
